פרק 3

1.1K 141 30
                                    

חצר בית הספר, פריז, צרפת 1937

"ואל תשכחו לכתוב את החיבור על תקופת המאה ה-14 ועל מפלתה של הממלכה" אמר המורה כשצלצול הפעמון קירקש ברקע וכל הילדים הזדרזו לארגן את חפציהם בתוך תרמיליהם.
"אה! ולא לשכוח את התחקיר על הגיליוטינה! זה יהיה חלק מהציון הסופי שלכם" הוסיף המורה, מנסה להתגבר על רעש המולת התלמידים.
ארזתי את מחברותיי במהירות בתוך תיקי המרופט והישן, העמסתי אותו על גבי, סידרתי את חולצתי, החלקתי את קפלי חצאיתי ונדחקתי אל פתח הכיתה, כדי לצאת הביתה. לא רציתי להישאר דקה אחת יותר במקום הזה שנקרא בית ספר.
"שרה! חכי לנו!" שמעתי את מרים ומיכל קוראות ומיד נעצרתי בשערי בית הספר, והסתובבתי כדי לחכות להן.
הן באו בדילוגים קלילים לעברי, מחייכות ביניהן.
למה הן שמחות כל כך?
"יש משהו ששווה חיוך ביום המדכא הזה?" שאלתי באי הבנה.
"חכי, עוד מעט תביני" אמרה לי מיכל בחיוך ממתיק סוד. מה כבר יכול להיות מבדר? היום הזה גם ככה הולך ומשתפר לצד ההפוך.
גם קמתי מאוחר ופספסתי את האוטובוס של בית הספר.
גם איחרתי לשיעור הראשון כי לקח לי זמן ללכת ברגל, במיוחד בגלל הברך שלי, שעדיין לא החלימה מהנפילה שהייתה לי שלשום וגם הילד הברנש ההוא מכיתת הבנים המקבילה, מה שמו... שהתחיל לצחוק עלי שאני הולכת כמו ברווזה;
'שרה הברווזה! תראו איך את רגליה היא מזיזה! שרה הברווזה ושרה הברווזה!' קירקר אחריי לכל מקום שהלכתי, ואחריו כל הילדים השפוטים שלו מצביעים עלי וצוחקים..
התנערתי באחת מהמחשבות האלה. הוא פשוט לא שווה את הדמעות שלי. לא שווה את הזמן שאני מקדישה לו בראש שלי. פשוט לא שווה כלום.
התקדמתי לעבר השער ונעצרת באחת כשאני רואה את מי שלא רציתי לראות באותו רגע, נשען על המעקה עם הקסקט שלו והצעיף העבה שכרוך סביב צווארו, על פניו חיוך בזווית פיו.
מני.
מה הוא עושה כאן??
"טוב שרה, אני ומיכל הולכות לחלבן, אנחנו צריכות לקנות כמה בקבוקי חלב כי נגמר החלב למיכל בבית."
מרים ומיכל שוב חייכו חיוך מאוזן לאוזן, הפנו את גבם אליי והלכו לכיוון הנגדי.
נשארתי נטועה במקומי, מביטה באותם עיניי התכלת במבט פעור לרווחה.
"למה אתה כאן? לא הלכת היום לתיכ-" התחלתי לשאול אותו אך מיד קול צורמני קטע לי את הנאום שתכננתי לומר לילד שלמולי.
"חה תראו מי נעצרה! הברווזה המתנדנדת!" צווח אותו הילד המעצבן והנתפל. הוא חרץ את אצבעו מולי והתחיל לצחוק צחוק של מטורף. כל שאר השפוטים שלו התחילו לצחוק אחריו, כאילו הוא נמצא בהופעת בכורה, הוא הסולן והם קולות הליווי שלו. ממש תענוג לאוזניים.
הרגשתי אט אט את החום המתגבש בלחיי ובאוזניי.
לא חשבתי פעמיים והתחלתי ללכת במהירות מהמקום בו נעמדתי, קוברת את פניי ברצפה, חוסמת בכוח את הדמעות שמאיימות לפרוץ מתוך עיניי.
"שרה! חכי רגע!"
למה כולם צריכים שאחכה בשבילם היום?
האצתי את הליכתי במורד הרחוב והמשכתי עם המדרכה, עוברת את הפנייה בקצה הרחוב.
הברך צרבה לי מרוב שקיפלתי אותה בצורה מהירה, אך התעלתי על עצמי והתגברתי על הכאב.
"שרה! בבקשה חכי! אני צריך לדבר איתך!"
אוקיי. הייתי סקרנית מידי מכדי להתנגד להצעה כזו.
כמה חלשת אופי את, מה יהיה איתך שרה.
הגעתי לסמטה המובילה לבניין שבו אני גרה, ונעצרתי באחת. הברך חזרה לצרוב לי במלוא העוצמה. עצמתי את עיניי בחוזקה כדי להפחית את דקירות הכאב.
הכאב משום מה רק הלך והתחזק.
שמעתי ריצה של מישהו לכיווני, וכשהגיע האט את ריצתו והחל להתנשף, מנסה להסדיר את נשימתו.
"שרה... את.. לא יכלת.. לעצור.. לשנייה??"
הוא כרע לידי וכופף את גבו, שעלה וירד מרוב שנשם ונשף בקצב לא אחיד.
"מצטערת" עניתי חלושות.
"שרה", אמר מני והרים את ראשו אליי בעודו מכופף, עדיין מתנשף אבל פחות.
"הכל בגלל הילד הזה! הוא התחיל לצחוק עליי וקרא לי ברווזה! אני לא רציתי להישאר שם בכלל!" שטף המילים יצאו בלי לחשוב וביחד איתם שטף הדמעות.
לא רציתי שמני יראה אותי במצב הזה.
לא רציתי לעשות עליו רושם של ילדה פחדנית, רגשנית יותר מידי ושבירה.
כיסיתי את פניי בכפות ידיי והתייפחתי לתוכן.
"את לא צריכה להיפגע מהילד הזה, שרה" אמר לי מני ברוך, התקרב אליי ובהיסוס קל כרך את זרועותיו סביבי.
ההרגשה הייתה נעימה. הרגשתי במין בית קטן, שמגן עלי מכל הרעים שבחוץ, מכל הילדים שצוחקים עלי.
"הם לא שווים את הדמעות שלך, הם סתם מקנאים בך" אמר וליטף את שיערי המתולתל.
לאט לאט הפסקתי לבכות. הדמעות חדלו מלזלוג.
השענתי את ראשי כנגד חזהו, שומעת את פעימות ליבו. משום מה, ליבו דפק בקצב מהיר מהרגיל, למרות שהוא נרגע מהריצה שרץ אחריי קודם לכן.
"את באמת לא צריכה להיפגע מחבורת הפושטקים הזאת" לחש לי. "את גיבורה, שרה, תזכרי את זה"
הרגשתי שוב את לחיי מתחממות ואת אוזניי בוערות.
רק שלא יראה את פניי עכשיו, חשבתי לעצמי.
הוא ניתק את החיבוק שלו ממני והתכופף כדי להביט בעיניי. הוא ניגב את דמעותיי באגודלו.
"בסדר שרה?" שאל
הבטתי בעיניו התכולות, מהופנטת מצבען הבוהק, לא יכולה לבטא את שרציתי לומר.
לאחר שתיקה מצידי הוא עיקל את זווית פיו לחיוך שכבר התרגלתי, והתחלתי לחבב. "בסדר שרה?" שאל שוב.
הנהנתי באיטיות, לא מנתקת את עיניי מעיניו.
הוא חייך חיוך רחב ומקסים "יופי שרה'לה"
שרה'לה? הוא קרא לי הרגע בשם החיבה שלי? הרי רק אנשים שקרובים אליי קוראים לי ככה...
הרגשה של נוזל חמים נוטף לי מתוך הברך החבושה החזירה אותי בבת אחת למציאות.
"אוי לא" לחשתי לעצמי.
"מה קרה?" שאל בחוסר הבנה והביט בי.
"הברך שלי... אני חושבת שהחתך נפתח לי.." אמרתי והתכופפתי לבדוק את הברך בעודי מפשילה קלות את החצאית שלי ומקלפת את התחבושת.
מני קלט שתי שניות אחרי שעשיתי זאת.
"לא לא לא... שרה, לא" מלמל בנימה לחוצה.
הבטן שלי התהפכה מהמראה. הברך נראתה נורא. זליפים של דם נטפו ממנה וגרמו לי לסחרחורת שהתחזקה מרגע לרגע. איבדתי את שיווי משקלי ועוד לפני שזה קרה מני החזיק במותניי והושיב אותי בעדינות בצד הסימטה.
הרגשתי את הצריבה בגרוני שהלכה והתעצמה. תחושה זיפתית עברה בביטני, מאיימת להתפרץ.
"שרה.. שרה, תסתכלי עלי, שרה" אמר מני בקול מדוד ויציב. הכרחתי את עצמי להרים את ראשי ולהביט בו.
התרכזתי בעיניו היפות. לא הרפתי. לא הרפתי.
"תנשמי עמוק" אמר לי וכך עשיתי.
"תחזיקי בפנים... יופי, ועכשיו תנשפי החוצה", נשפתי ברעידות קלות.
"יופי, שוב פעם. תנשמי עמוק, תחזיקי בפנים ותוציאי לאט לאט" פקד עליי ברוך ואני צייתתי לו ללא מילים.
התחלתי להרגיש יותר טוב. חזרתי על הפעולות פעמיים נוספות.
"זה עבר?" שאל בעודו מתוח, כך היה ניכר במבטו.
"כן.. תודה, מני" אמרתי-לחשתי.
הוא חייך בהקלה ואני חייכתי אליו בחזרה חיוך ביישני.
הוא הוציא מכיסו את אותה פיסת בד לבנה שזיהיתי מהפעם הקודמת, שעכשיו הייתה קצרה יותר. הוא ניקה לי את הפצע בעדינות, נזהר כאילו הברך שלי עשויה זכוכית שכל מגע בה עלול לשבור אותה לרסיסים.
לא הרגשתי שום כאב ולו הקל ביותר, ואני הודתי לו על כך בליבי.
מני ליפף את התחבושת הנקייה סביב ירכי וכרך אותה במיומנות האופיינית לו.
לאחר שסיים, כרע והתיישב לידי.
הייתה שתיקה בינינו, אבל משום מה השתיקה הייתה נעימה, לא מביכה או מציקה.
ואהבתי את זה.
"שמעת על המתיחות שהולכת לאחרונה ברחובות?" מני הפר את השקט הנעים.
הנהנתי לחיוב. "יש תחושה של מתח, כאילו משהו מפחיד הולך לקרות"
"כן אני מכיר את זה", אישר את דבריי והביט בי "כמו השקט שלפני הסערה" הוסיף בלחישה, בקול הבס שלו.
הסטתי את מבטי לעבר אצבעותיי, ששיחקו זו בזו.
האמת שאני קצת פוחדת. אני לא יודעת בדיוק ממה, אבל כנראה שגם הוא שם לב למתרחש סביבנו בפריז.
צעקות ברחובות, נערים מופרעים זורקים אבנים על יהודים, אנשים משלנו.
רק לפני שבוע ניפצו את חנות הפרחים של משפחה מהבניין שלנו. אחרי שהזמינו משטרה הבינו שחבורת נערים בעלי אידאולוגיה אנטישמית עשו את זה.
למה יש אנשים כל כך אכזרים בעולם? הם לא מבינים שהשנאה הזאת לא תביא אותם לשום מקום? הם לא מבינים שאנחנו בדיוק כמוהם, בני אדם שמנסים לשרוד את החיים? ...
עצם המחשבה על כך העבירה צמרמורת בגופי ורעדתי קלות. רוח קרירה נשבה ובידרה את תלתליי. קר לי.
מני הבחין ברעד שעבר בי, הוריד את צעיפו וכרך אותו סביב צווארי. לא יכולתי אפילו לסרב.
"תודה מני", חייכתי אליו ועצמתי את עיניי, שואפת את ריחו של הבד.
לצעיף היה ריח כל כך טוב!
ריח וניל מתוק, ועוד דבר שלא זיהיתי מהו.
ריח של מני... התמוגגתי מבפנים.
קלטתי מזווית עיני את החיוך העקום שלו מתנוסס על פניו.
"שנחזור?" שאל- קבע
הוא התרומם לעמידה, תלה את תיק הגב שלי על כתפו ביתר קלות ובמקום להושיט אליי את ידו הוא עשה דבר מוזר; הושיט אליי את שתי ידיו אך לא חיכה שאושיט אליו בחזרה.
הוא אחז בי בשתי ידיו החסונות ונשא אותי אל בין זרועותיו, קרוב מדי לחזהו.
הרגשתי מבוכה קלה אך ההרגשה הנעימה שהוא שידר לי חיפתה על הכל. לא רציתי שהרגעים האלה ייפסקו.
אני מודה, אני מתחילה להרגיש כלפיו משהו. אני לא יודעת בדיוק מה זו ההרגשה הזו, אבל יש בתוכי התרגשות מתפצפצת, כאילו מני היה הדבר הכי טוב שקרה לי היום.
הוא המשיך לאורך הסימטה ומשם פנה לבניין המגורים שלנו, שבו אנחנו שכנים.
כשהגענו לכניסה הוא הוריד אותי בעדינות על רגליי והביט בי מרוצה, כאילו הוא הצליח במשימה שהטיל על עצמו. חייכתי אליו בחזרה "תודה לך, מני" אמרתי
"אין בעד מה, ילדונת" השיב.
הוא רכן אליי ונשק לי על הלחי. הרגשתי שוב את פניי בוערות. הבנתי שהוא שם לב לכך כשהוא פלט צחוק משוחרר כשהביט בי בעיניו בחיבה.
אני חושבת שאני מתחילה לחבב את מני.
אבל קצת, ממש קצת.

_______________________

בנות יקרות שלי!! אין לכן מושג כמה שימחתן אותי בתגובות שלכן, אני ממש נהנתי לקרוא כל אחת ואחת. תודה תודה ושוב תודה!
אוהבת מלא ❤

Love, SarahWhere stories live. Discover now