Love, Sarah

פרק 11

היי בננות שליי!! אז חשבתי לעצמי... בא לי לפנק אתכן בעוד פרק מוקדם מהרגיל. מי ששמה לב, אני מעלה כל 4-5 ימים פרק חדש. הפעם התחשק לי לגוון קצת ;)

בכל אופן, אני אשמח מאוד אם תוכלו לשתף את הסיפור עם חברות שלכן, זה מאוד יעזור לי להרחיב את מעגל הקוראים.

ועכשיו לפרק!

_________________________________________________________

בית הספר, פריז, צרפת, 4 באוקטובר 1937

היום הגעתי לבית הספר בהרגשה עילאית, ממש לא אופיינית לי. אמש, אחרי שחזרתי הביתה ממש שמחתי שאני לא צריכה להכין את המטלה הענקית בחשבון, בזכות מני. היה לי זמן פנוי לעזור לאמי לנקות את הבית, ואפילו לשחק עם אחיי הקטנים שאני כל כך אוהבת. לאחר מכן התפנתי לקרוא את הספר שהשאלתי מהספרייה, ומאוד אהבתי אותו.

סיפרתי לאבי ואמי את מה שקרה לי עם המורה להסטוריה, והם הוכיחו אותי על כך והזהירו אותי, שאשמור על הדעות שלי לעצמי. אני מסכימה איתם, אני נהגתי בטיפשות וקלות דעת, ואני הבטחתי שזה לא ייקרה שוב.

בהפסקת האוכל, הבחנתי במיכל ומרים מתווכחות, והתברר שהויכוח היה על נושא שיעורי הבית בחשבון.
"הכל בגלל הדיבורים שלך אתמול, הכל בגללך!"
"בגללי?! את בעצמך חשבת שנספיק ואפילו חצי ממה שחשבנו לא פתרנו!"
"אנחנו הולכות לקבל עונש מהמורה הפוחלצת הזו בגלל זה"
באתי ונעמדתי בין שתי חברותיי, מנסה להוות מחיצה ביניהן, כל אחת שורפת במבטה יותר מהשנייה.
"אוי בנות תרגענה, בבקשה. אל תדאגו, אני הספקתי הכל ואין לי בעייה לתת לכן להעתיק. בבקשה תפסיקו לריב, המורה הזאת לחשבון לא שווה שתריבו עליה"
מבטיהן של הבנות התרככו, לאט הן הבינו את מה שניסיתי להעביר להן. הבעות הפנים שלהן הפכו למופתעות בין רגע.
"אבל שרה... איך הספקת לפתור את הכל?" שאלה מיכל כלא מאמינה.
חייכתי מאוזן לאוזן וסיפרתי להן את כל מה שקרה אתמול, מההתחלה ועד הסוף.

"ואתן לא מבינות! נכון המורה להסטוריה? הוא אח של מני! ותנחשו מה? קוראים לו דן!" אמרתי את הידיעה המרעישה, לוחשת להן כדי שאף אחד מסביב לא ישמע. מיכל ומרים פערו את פיותיהן בהתפעלות.
"אבל שרה", אמרה מרים וקרצה לי, "אני בטוחה בדבר אחד. מני מחבב אותך". הסמקתי קלות וחייכתי במתיקות. "כן, שמתי לב לזה".
"את צוחקת עליי?! רק עכשיו שמת לב?? אני ראיתי את זה מההתחלה, מאותו יום שנתקלתם אחד בשנייה והוא הסתכל בעינייך" מיכל אמרה בעיניים נוצצות. אני חייבת לציין, הילדה הזו יודעת להבחין בכל פרט קטן.

שאר היום עבר בקלילות יותר מהרגיל, וכבר מצאתי את עצמי אורזת את חפציי וספריי ויוצאת משער בית הספר יחד עם חברותיי. וכרגיל, כמו בסוף כל יום לימודים, מני נשען על המעקה, הכובע המוכר נח על ראשו וחיוך מרוח על פניו. הוא הטיב את תיקו על כתפו, וחיכה כדי שאתקרב מספיק כדי לומר לי שלום ולתת לי שתי נשיקות מתוקות על שתיי לחיי, שהאדימו קלות.
אני בטוחה שמיכל ומרים ממש התמוגגו מהמראה שנגלה לפניהן, כי שמעתי את הצחקוקים שלהן. הן נשמעו לי כל כך רחוקות, למרות העובדה שהן עמדו ממש מטרים ספורים לידי. התחושה הזאת הייתה קצת מוזרה לי, כאילו חיי הם אשליה אחת גדולה. נפרדתי מחברותיי ונפנתי לצעוד עם מני אל הבניין שבו אנו גרים.

"תגידי שרה, אבא שלך עדיין בבית או שהוא מצא כבר עבודה חדשה?" שאל מני בהתעניינות.
"לא, הוא עדיין בבית. האמת, שהוא כבר חיפש כמה מקומות עבודה, ורק ברגע שגילו שהוא יהודי לא רצו לקבל אותו" אמרתי בעצב.
"אל תתבאסי, שרה, הכל יסתדר בסוף. התקופה הזו תעבור מהר, אני בטוח בכך"
"אני לא יודעת מני... יש לי תחושה מוזרה בקשר לזה. כאילו כל רגע הולך לקרות משהו נורא" אמרתי בדאגה, מביטה אל הדרך שבה אנו צועדים. התקדמנו לעבר הסימטה המוכרת, וזיכרון מתוק הבליח בתוכי. זה המקום שבו מני הרים אותי בין ידיו כדי שלא אוכל ללכת יותר מדי, בגלל הפצע בברך. חייכתי קלות כשנזכרתי בתחושה החמימה שהייתי בין ידיו.

"סיימת את הספר שהשאלת מהספרייה באותו היום?", מני החזיר אותי למציאות כשזרק את השאלה לאוויר.
"כן, נשארו לי עוד כמה פרקים בודדים עד שאסיים אותו. ואז אני אוכל ללכת שוב לספרייה ולהשאיל ספר חדש"

"הפעם אני בא איתך", קבע מני בהחלטיות שלא ניתן לפרש לשתי פנים. לא הייתה כל סיבה להתנגד, והנהנתי לחיוב.

כאשר הגעתי הביתה, הבחנתי במשהו שלא כשורה. משהו הרגיש לי לא בסדר. "מאמו אני בבית!" קראתי לעבר החלל כשנכנסתי הביתה. סגרתי את הדלת מאחוריי וחיכיתי שאמי תחזיר לי תשובה מלבבת כהרגלה. אין קול ואין עונה. "אמא, את כאן?", שאלתי בקול, מקווה בלבי שהיא תענה לי 'כן אני רק מכבסת את הבגדים' או משהו בסגנון של 'אני מלמדת את הקטנים לשחק משחק חדש' ...

בדיוק כשבאתי להניח את תיקי בחדרי קלטתי את תמונת המצב. אני רואה את אמא יושבת על הספה שבסלון, ראשה בין ידיה וגופה לא זז. זרקתי את התיק לרצפה ומיהרתי אליה, יושבת לידה ומביטה בה בדאגה. רק שלא קרה משהו נורא, שאבא בריא, שיודה בסדר... מחשבות טורדניות חלפו בראשי בזה אחר זה, והרגשתי סחרחורת קלה. "אמא... תעני לי, הכל בסדר? קרה משהו?"

התשובה היחידה שקיבלתי היה שקט. שקט מייסר ומותח. למה היא עצובה? למה היא נראית כל כך מדוכדכת? ואז זה הגיע. וזה תפס אותי לא מוכנה. ייפחה נפלטה מבין שפתיה הרוטטות.

"ז-זה יודה" מילמלה בכאב.

___________________________________________________________

מתחח באויר! מה אתן חושבות שקרה ליודה? תעלו רעיונות והשערות 👇

מקווה שהסופש שלכן נפלא ומלא בכיופים. אני בינתיים מבלה בין המחשבון לבין הדפים לבין חידוש מלאי העטים שהולך ונכחד לי (הצילו!)

ניפגש בפרק הבא אהבות שליי!

אוהבתת ✨❤✨