Love, Sarah

פרק 20

רציתי להיעלם. להתנדף. זה הדבר יחיד שמילא את ראשי המרוקן ממחשבות. לרוץ הרחק מכאן.

בלי לחשוב פעמיים טסתי אל מחוץ לבית, פותחת בריצה מהירה. לא, אני לא אתן לעצמי להתפרק. לא אתן לתחושות שלי את התענוג של השבירה. מספיק שהמשפחה שלי מתחילה להתפורר לי תחת ידיי. ואני מחפשת בתוכי משהו שיכול לעזור לי להתמודד עם המצב הזה. קודם יודה, עכשיו אבא. מה יהיה?!

לא ידעתי שום כיוון. רגליי נשאו אותי מעצמן, כאילו קיבלו תבונה. הן הובילו אותי דרך השדרה, ישר לתוך המקום שבו אני ומני ישבנו, באותו יום שחגגתי את התבגרותי בשנה. זה המקום היחיד שהו הרגשתי מקום מפלט. מפלט לנפש. מפלט למחשבות האובדות.

נשענתי על עץ האקליפטוס הזקן, והרכנתי את ראשי בין רגליי. ואז נתתי אישור לגופי לשחרר. להתרסק על האדמה המוצקה שמתחתיי. והדמעות כבר לא יכלו לי, זולגות הן מבלי מעצור. קשה לי לתפוס את המציאות הזו. זה נדמה כמו חלום. חלום רע שמתגשם בהמשכים. איך אני אסתדר בלי אבא?! ואני בספק אם אמא תחזיק את עצמה יציבה. אני לפתע מרגישה עול כבד. אחריות גדולה מוטלת על כתפיי הדקות. ניסיתי לשאוף אויר, אך שום טיפת חמצן לא נכנסה לראותיי. הרגשתי את הפאניקה מתגבשת בתוכי לאט לאט. אני חייבת לדעת לשלוט בזה. לא יכול להיות שאת הדבר הכי פשוט בעולם אני לא אצליח לעשות. עצמתי עיניי בחוזקה וגמעתי אויר בחדות. עכשיו אני מרגישה נושמת. וזה נסך עליי תחושת רוגע. היא אמנם רגעית, אבל היא מנחמת. ניסיתי לא לחשוב על שום דבר. ניסיתי להשלות את עצמי שאבא בבית. שיודה חזר. ששוב התאחדנו כמשפחה חמימה ואוהבת.

השענתי את ראשי על העץ, עוצמת את עיניי. מעולם לא הרגשתי אבודה כמו עכשיו. תלושה מהמציאות כמו עלה נידף ברוח. תלויה בין שמיים וארץ, נתונה לחסדיי הטבע. הקור המקפיא לא הפריע לי. איבדתי תחושה בכל חלק בגופי. איבדתי את האחיזה בתקווה, ויותר מכל - המרגש הוא איבוד עצמי. את כל ההתהוות שלי.

ואז השתרר השקט. מגונן, מלטף ויוצר אשלייה של זמן קפוא. ואני לא חושבת שזה בגלל מזג האויר.

כמו כל הדברים שאיבדתי, רצף הזמן היה הבולט ביניהם. היו תחושות מוזרות שלא ביקשו בכלל רשות ממני, אם הן מסכימות לכרוך אותי בתוכן. ידיים נשאו אותי, הרחק מהקרקע, הרחק מהכל. הרגשה מחממת החליפה אותה, ונאנקתי לספוג כמה שיותר ממנה.
משום מה, חשתי בטוחה. מוגנת מכל בשורת איוב אחרת שתבוא ותאיים למחוץ אותי תחתיה. הרגשתי בטוחה, בלתי מנוצחת.

ואז הכל התנתק באחת. ותחתיי חשתי מגע מלטף, רך. יד ליטפה אותי על הלחי, מברישה את האצבעות החמימות שלה על פניי, עפעפיי וסנטרי. אני חולמת, חוזרת אחורה בזמן כמו בומרנג. אמא שלי מכסה אותי בשמיכה, מקריאה לי סיפור לפני השינה. היא מלטפת, מרגיעה ואומרת שלא צריך לפחד מהחושך. בסופו של לילה, תמיד השמש שוב מפציעה וזורחת, שולחת את קרניה החמימות לכל האנשים. היא נושקת למצחי, לוחשת לילה טוב ועוזבת אותי. משאירה אותי עם הלילה הקודר. אבל אני לא מפחדת. גם כשהיא עוזבת, אני מרגישה כאילו היא עדיין נמצאת איתי, במחשבות שלי. ואז אני רגועה.