ככל שאני מתקדמת בהליכתי, תחושה מוזרה הולכת וניבנית בתוכי, הולכת ומתעצמת. אני מרגישה שמישהו עוקב אחריי.
הסתובבתי בחטף לאחור, ואני מבחינה בדמות מטושטשת שהולכת מאחוריי, גורמת ללבי מיד לנתר בתוכי. בלעתי את רוקי והמשכתי להתקדם לעבר הספרייה. לא נשאר עוד הרבה ללכת, עודדתי את עצמי, מגבירה את קצב הליכתי. משום מה, התחושה שעוקבים אחריי עדיין לא נעלמה. הסתובבתי שוב והבחנתי שהדמות מתחילה ללכת יותר מהר, כאילו היא רודפת אחריי, כמו צייד שרץ אחריי הטרף שלו, מחכה לרגע שבו ינעץ את ציפרניו בקורבן המסכן.
הגברתי את הליכתי לקצב יותר מהיר, עד כדי ריצה, אוחזת בכוח בספר שאני אמורה להחזיר לספרייה.
שרה תרגעי, תורידי לחץ, הקול הפנימי המוכר לחש, את סתם מכניסה את עצמך לפחדים, פשוט תתעלמי. הלב שלי דפק בקצב רצחני ומטורף, כמו פצצה מתקתקת.
הדמות הלכה והתקרבה אליי בעודי רצה בכל כוחותיי, מנסה להימלט ולחמוק מאותו אדם. הוא היה עקשן, לא מרפה ועוד רגע הוא מדביק את הקצב שלי לשלו! הוא משיג אותי! אני הולכת למות! זאת לא הדרך בה אני רוצה לסיים את חיי הקצרים! דעתי כמעט נטרפה עליי כשהדמות השיגה אותי, תופסת בשני זרועותיי מאחור. הספר נשמט מבין ידיי ונופל על הרצפה בקול חבטה. הפעולה הראשונה שעלתה לראשי הייתה לזעוק לעזרה. בלי לחשוב פעמיים, התחלתי לצרוח "הצילו! מישהו! שמישהו יעזור לי!" הקול שלי רעד, הדמעות שלי כבר מזמן זולגות על לחיי מרוב פאניקה, סוללות להן את דרכן במורד לחיי. "הצילו! חוטפים אותי! הצילו!" צרחתי כאחוזת דיבוק.
האיש שתפס אותי סובב אותי אליו בחדות, מביט בי באימה, והיה נראה כאילו זיק של כעס היה בעיניו.
התחלתי להשתולל, פעלתי כמו אחת שאיבדה את שפיות דעתה. אני מנסה להתפתל מאחיזתו בפראיות בעוד הדמות מנערת אותי קלות וקוראת בשמי. רגע, בשם שלי?...
"שרה! זה אני! מני!"
מ..מני??
עצרתי את ההתפרעות שלי, נתקלת בעיניים תכולות כקרח. נשימתי נעתקה מרוב הלם. היבטתי בעיניו מאובנת, לא מצליחה להגיב או לעשות צעד כלשהו מפני שגופי השתתק. הרגשתי ששפתיי רוטטות, לא הייתי מסוגלת לשלוט בריפלקס הזה.
מני חפן את פניי בעדינות אך בו בזמן בקשיחות, מסתכל בי בדאגה. "שרה, אני כל כך מצטער. לא התכוונתי להבהיל אותך", אומר בהתנצלות ומנגב את דמעותיי באגודליו.
אין לי אויר. שוב שכחתי איך נושמים. "תנשמי" פקד עלי בדאגה. נמאס לי שאנשים מזכירים לי לעשות את הפעולה הכי פשוטה בעולם.
לא הצלחתי להפסיק לרעוד. רגליי רעדו בצורה מעוררת דאגה ועוד לפני שאני קורסת על האדמה הקרה מני משך אותי אליו, מחבק אותי חזק, עוטף אותי מכל הכיוונים, מנסה להרגיע.
"שרה, בבקשה, אני באמת מצטער, לא חשבתי שתיבהלי בצורה כזאת", לחש והידק את חיבוקו.
התייפחתי לתוך הסוודר שלו, נצמדת כמה שיותר כדי לספוג מחום גופו, מנסה להעלים את הרעידות שלי.
במשך יותר מחמש דקות מני מחבק אותי בחוזקה, לא מעז להרפות, ולא מעז לשבור את השתיקה. נאחזתי בו בכל הכוח, פרקי אצבעותיי מלבינות מרוב מאמץ. פחדתי לרגע שהוא יהפוך למישהו אחר, לנוכל רוצח, לגרמני אכזרי שמחפש ילדים להרוג. רק כשפתח את פיו ודיבר הצלחתי להשתלט במעט על הרעידות בגופי, עקב צליל קולו המרגיע.
"שרה, ראיתי אותך יוצאת מהבית, ותיארתי לעצמי שאת בדרך לספרייה כשהבחנתי בספר שהחזקת. רציתי... להשגיח עלייך מרחוק, לבדוק שהכל בסדר איתך. כששמתי לב שהתחלת ללכת מהר יותר, חשבתי שאני אאבד אותך לכן הלכתי יותר מהר כדי להגיע אלייך, לומר לך ש...שדאגתי"
התנתקתי מהחיבוק והסתכלתי עליו בעיניים פעורות. "ד-דאגת לי?"
"בטח שאני דואג לך! את כמו האחות הקטנה שמעולם לא הייתה לי, אני מרגיש שאני חייב לשמור עלייך, לוודא שאת תמיד מוגנת..."
הסתכלתי עליו ממושכות, מנסה לעכל את דבריו ללא הצלחה. הוא הרגע התוודה שהוא דואג לי. מני, נפלת בפח שלא במכוון. או שבעצם זה כן היה בכוונה? אולי הוא הרבה זמן מרגיש ככה ולא הייתה לו הזדמנות להכריז את זה?
פניו לפתע הרצינו והוא הביט בי במבט של תוכחה, מכווץ את גבותיו. "אני מבקש ממך שרה, בבקשה אל תצאי לבדך שוב. זה מאוד מסוכן! אני לא יודע מאיפה באו לך האש והתעוזה לצאת ככה ועוד בחושך לבד! מה חשבת לעצמך??"
מה אני אגיד לו? שהעמדתי את עצמי במבחן האומץ? שניסיתי להוכיח עד כמה אני לא פחדנית? הרי לפני רגע חשבתי שמני הוא אחד מהגרמנים האלה, שבא לרצוח את הבנאדם הבא בתור. העדפתי להרכין את ראשי, לשתוק ולא להגיב.
"אל תגרמי לי התקף לב, שרה. אני לא רוצה שמשהו רע ייקרה. אם היה קורה לך משהו אני...", מני עצר, מחפש את המילה הנכונה לומר.
"אתה..?" דחקתי בו
"אני לא יודע מה הייתי עושה לעצמי" השלים את המשפט בלחישה דקה. הוא התקרב אליי, אחז בפניי ונשק למצחי בעדינות, שפתיו הרכות משתהות על מצחי, כאילו הן מנסות להטביע עליו את חותמן. הסמקתי ממבוכה.
מני, פשוט תודה שאתה מרגיש משהו. תעשה את זה ותגאל אותי מהייסורים של שאלת יחסינו לאן, ניסיתי לומר לו בטלפתיה. כנראה שהמסר לא הגיע אליו, כשהוא התכופף להרים את הספר שנפל, והוסיף, "טוב, בואי נמשיך לספרייה ביחד. אין מצב שאת הולכת לשם לבד וחוזרת לבד".
_____________________
אני מניחה שזה דיי היה צפוי שמני יבוא ו'יציל' לכאורה את שרה. אבל זה קרה בנסיבות אחרות.
ושוב תודה על התגובות שאתן משאירות אהובות שלי בלב 💕
אוהבת מלא ❤
YOU ARE READING
Love, Sarah
רומנטיקה"החיים שלנו הם כמו פאזל אחד ענק המורכב מהרבה חלקים קטנים. עבר מעורבב עם הווה, ואהבות קטנות מסתתרות מתחת לשינאות הנחרצות. החוכמה היא לדעת לחבר את מה שנראה הכי מתאים, לפי החוש ולפי העין. אלה הצעדים הקלים. השאר - קצת יותר מסובך. ומעולם לא חשבתי שחיי יכ...
