Famous

-מפורסם- פרק 7

נקודת מבט זאיין:
היא יצאה... הלכה... אבל היא עזבה.
"היא לא" לחשתי... "היא לא יכולה" קולי התגבר "היא לא עזבה אותי" צעקתי בקולי קולות... בעטתי במזנון המטבח... רצתי לחדר וזרקתי את עצמי על המיטה.

לאחר שעה נרגעתי מעט... יצאתי מהחדר והתקדמתי אל עבר המחסן הקטן, משכתי החוצה את כל המזוודות... רוקנתי מהבית את כל החפצים שלי... לא השתדלתי לקפל... זרקתי הכל אל תוך המזוודות הפרוסות ברחבי הבית... אני עוד אחזור לפה, חשבתי... זה לא הסוף.
לאחר שעה... בסביבות השעה 8 בבוקר... לקחתי את המפתחות לרכב והעמסתי עליו את כל המזוודות... חזרתי שוב אל תוך הבית לוודא שלא שחכתי דבר... בדקתי היטב בכל חדר... לא מצאתי כלום, התקדמתי אל עבר היציאה, כשמשהו קטן ונוצץ הבזיק מהרצפה, -הטבעת-... הרמתי אותה בעדינות, בוחן אותה היטב ונזכר ביום שבו קניתי אותה, היום בו נתתי אותה לליאן... היום בו היא הסכימה להיות שלי לעד...
הכנסתי את הטבעת אל כיס מכנסיי, ויצאתי מהדלת... נסעתי אל הלא נודע, עשיתי המון פניות וכבר הגעתי לעיר אחרת... בסביבות שש בערב, לאחר נסיעה ארוכה... ראיתי שורת מלונות, החלטתי לעצור ללילה באחד מהם, הייתי לוקח סיכון גדול מידי אילו הייתי ממשיך לנסוע, מי יודע בעוד כמה מטרים אראה עוד אכסנייה או מלון.

החנתי את הרכב בחניון של המלון הראשון אליו הגעתי, כנראה מלון פאר... לא היה לי ראש לזה, אולי היה יכול להיות לי... אם היא הייתה פה.
ניגשתי לקבלה וקיבלה אותי בחיוך עייף פקידה נחמדה:
"ערב טוב, אוכל להציע לך חדר לינה?" הציעה אותה הגברת... לא הססתי "כן גברתי, תודה לך, אני אזמין חדר ללילה אחד בינתיים", שמתי לב שהעייפות גוברת... "בשמחה, אבקש ממך למלא פרטים במסמכים הבאים" הפקידה הושיטה לי מספר דפים ועט יוקרתי... מילאתי כנדרש את פרטיי, "הנה לך, חדר 546 מוכן לשירותך בקומה חמישית, המעליות נמצאות מעבר לספות הלובי, הן גדולות ומרווחות, לא תוכל לפספס, כמובן שאת חפצייך נעלה אל חדרך בעוד מספר דקות" הנהנתי בתודה "אני מעדיף לקחת אותן איתי, תודה לך" הסתובבתי לעבר המעליות, "אין בעד מה וערב טוב" שמעתי את הפקידה לוחשת.

העברתי את הכרטיס ופתחתי את הדלת, היופי והפאר לא עינינו אותי כרגע, הנחתי את המזוודות בכניסה לחדר, הוצאתי את המחשב הנייד שלי וחיפשתי את הטלפון בכיסי, לאחר חיפוש ממושך במזוודות חשבתי על האפשרות שכנראה השארתי אותו במכונית, ירדתי בחזרה לחניון הפתוח, עברתי דרך שני אנשי עסקים שעישנו סיגרייה ונזכרתי שלא חשבתי על כל זה כלל היום, יותר מדי מחשבות הטרידו אותי.
אותם אנשים עישנו ליד המכונית שלי, שוחחו על איזה משחק כדורגל שאחד מהם היה בו שבוע שעבר... המשכתי לחפש, לא מצאתי... "סליחה, אוכל לשאול מכם שיחה... הטלפון שלי אבד?" ביקשתי מהאיש שהיה קרוב אליי יותר, הוא הנהן קצרות והושיט לי את מכשירו, צלצול אחר צלצול, הטלפון לא נראה ולא נשמע... ניתקתי, נזכרתי איפה הוא, על השידה בטעינה בחדר שלנו... שלנו...
"תודה לך" הושטתי לאותו איש את מכשירו והוא שוב החזיר לך רק ניד ראש והוסיף "גם לך איש צעיר".

בחדר כבר הזמנתי כרטיס טיסה חזרה הביתה, יום למחרת בשעות הצהריים כבר אהיה בדרכי לאנגליה.

נרדמתי במהירות, העייפות הייתה בלתי נסבלת, לאחר 14 שינה התעוררתי, החזרתי את המחשב למקומו במזוודה ויצאתי מהחדר, עברתי שוב דרך הקבלה והחזרתי את הכרטיס לאישה צעירה, הודיתי לה וחזרתי לרכבי, המשכתי בנסיעה אל עבר נמל התעופה.