לא ידעתי איפה לשים את עצמי... בבית אני כמובן שלא נשארת, או יותר נכון לא כל עוד הוא נמצא שם.
הלבשתי על עצמי את המעיל התלוי בכניסה לבית... פתחתי מעט את הדלת וגל קור פרץ וחלף דרך עצמותיי... רעדתי קלות... נאנחתי... נזכרת שוב בסיבה לשמה אני יוצאת ביום חורפי כל כך... "נסיכה שלי לאן את יוצאת בקור הזה?" ידיו עטפו את כתפיי וראשו נשען על כתפי הימנית, הייתי מוכנה לבעוט בו בכל הכוח אלמלא האהבה העצומה שיש לי אליו... בחיים לא חשבתי שאפשר לשנוא בן אדם ולאהוב אותו כל כך באותו הזמן, ניסיתי להדוף אותו ממני, הוא ככל הנראה לא הבין את המסר, "די" סיננתי ודחפתי בקלילות את ידיו ממני, "מה?" הוא נראה מופתע, "זאין עזוב אני יודעת כבר הכל, אל תעשה את זה יותר קשה ממה שזה עומד להיות.... לי לפחות" הייתי רגועה, לא רציתי לגרום לריב גדול, "על מה את מדברת?" הוא התנהג כל כך בתמימות, כל כך לא מתאים לו, חשבתי... מילא לבגוד בחברה שלו... מילא לבגוד בה כשהקשר לא יציב, אבל אני ארוסתו.
"בייב מה קורה?" הוא נראה יותר ערני מאשר הישנוניות שתוקפת אותו כל בוקר מחדש... כאילו הוא הבין משהו, "למה שיקרת לי?"... המשפט היחיד שיצא לי מהפה, "אמרת שלא היה לך שום קטע עם אף אחת" זאין שילב את ידיו ועמד המום מולי... ההתאפקות שלי הגיעה לשיאה, דמעות נשרו מעיניי והחליקו במורד הלחיים... "שיקרתי לך?" שבירת שתיקה, וזה מה שיש לו להגיד "מאיפה הבאת את זה בדיוק?" הוא שאל מודהם, אך מה שהשתיק אותו לגמרי זה מה שאמרתי אחר כך... "הבאתי את זה מזאת שבתמונה... היה לה ראיון והיא סיפרה איזה כיף היה לה איתך עד הרגע שאמרת לה שאתה רווק" קולי עלה עם כל מילה, כל מילה שהכעיסה אותי יותר ויותר, עד שכבר התחלתי לצעוק... וגם לבכות... "אדיוט, זה נגמר בינינו הבנת?" דחפתי אותו הצידה ללא הצלחה "פשוט קח את הדברים שלך ועוף מפה, וקח ממני את הטבעת המטומטמת הזו!!" זרקתי עליו את הטבעת, דחפתי אותו שוב, "היי לאב תרגעי" הוא משך אותי ברגע שהסתובבתי, "עזוב אותי כבר" ניסיתי להשתחרר מאחיזתו אבל זה לא היה נראה כמו משהו שעומד להצליח, "די מותק תרגעי יפה שלי" הוא חיבק אותי חזק, בכיתי אל חזהו... הרגשתי מעט את שריריו...ומה שהפריד ביני לבין עורו הייתה החולצת טי הדקה והשחורה, כל כך לא רציתי לעזוב אותו, אני עוד סומכת עליו, עוד אוהבת אותו, אבל כנראה שזה לא זה.
ניסיתי להשתחרר ממנו בעדינות, הפעם הוא אפשר לי אחרי שראה שנרגעתי מעט... הסתכלתי אל תוך עיניו החומות... "די תלך" לחשתי, לא התכוונתי לשום מילה, אך כבר למדתי לשלוט ברגשות ולהגיד את מה שצריך להגיד.
"לא ליאן תקשיבי לי" הוא התחנן ובעיניו עמדו דמעות... זאין: שתמיד היה זה שעוצר את דמעותיהם של החשובים לו... בוכה מהאדם שהיה כנראה הכי חשוב לו.
"אל תעשי לי את זה, אל תעשי לנו את זה, ליאן תקשיבי לי אני מבטיח לך שהכל סתם! את הרי מכירה את כל הבלופים שלהם!" הסתכלתי אל עיניו... "אמרתי לך מה שאני חושבת..." הסתובבתי פתחתי את הדלת ויצאתי... לתת לו זמן לארוז ולחשוב... וכך עשיתי גם לעצמי... נתתי לעצמי זמן לחשוב.
♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡♡
מקווה שאתם נהנים מהסיפור עד עכשיו! תודה על ההצבעות והתגובות 3 >.
YOU ARE READING
Famous
Fanfictionהעונה השניה מתחילה... ואיתה מתחילות גם התחלות חדשות... כרגע... מונחות בידיו של זאין החלטות חשובות, חלקן כבר נעשו, וחלקן עוד ייעשו- מגורים, נישואין, אהבות, ״בגידות״, שמועות, פרידות, ואולי גם אהבות חדשות? ואולי דווקא ישנות? כמובן שחלק מן ההחלטות טובו...
