שותף - Partner

1

"אז, מתי את עוברת לגור עם בן משפחת ג'ואל?" שאלה אימי.

אנחנו יושבים במרכז האחוזה, אוכלים ארוחת ערב משפחתית שבישלה אלן, אם הבית שלנו.

"אמא, אנחנו לא בני מלוכה. יש לו שם. סבסטיאן. אין צורך להגיד 'בן משפחת ג'ואל'. ואני חושבת שכבר מחר אעבור. הכל ארוז בארגזים וחברת ההובלה פנויה." עניתי. אומנם הכל בטוח ונקבע, אך אני עדיין לחוצה. לגור מבלי הוריי? להפוך לעצמאית? אני מוכנה אל כל זה? כך או כך, הם יקבלו אותי בחזרה אם אתחרט. אך כדאי שאמנע מכך. מטריד אותי לעסוק ביחסי מין עם שון, בן זוגי, כשהורי נוכחים בקרבת מקום.

"ובמה התחלת לעבוד?" שאל אבי והפסיק לאכול.

"משרד. אני עונה לטלפונים, שולחת מיילים ושומרת עותקים." עניתי בחיוך. יחסית לעבודה ראשונה, זו משרה לא רעה בכלל. אפילו שאני יודעת ששם המשפחה שלי קשור לזה.. אך אני אשמור על העבודה בזכות עצמי ולא בזכות הוריי.

"משרד של מה?" שאל שוב וניגב פיו במפית.

"משרד הוצאה לאור של ספרים. בנוסף לכסף, אני זוכה לקרוא ספרים לפני שהם יוצאים להדפסה, ואז אני כותבת תקציר ושולחת לממונה עלי, הוא בודק את זה ושולח לממונה עליו וכך הלאה." הסברתי בגאווה.

"אני גאה בך על שהתבגרת בין לילה. את תצליחי בגדול, יקירה." אמרה אימי ודמעות בעיניה.

עיניי החלו לדמוע וקמתי לחבק את אימי. הוריי הם הכל. הם גידלו אותי, האכילו אותי ונתנו לי מעל ומעבר.
חייכתי אליה ואל אבי, הודתי להם על התמיכה ועליתי אל חדרי. מצחיק שלוקח לי לפחות שלוש דק' להגיע אל החדר שלי, בית גדול, מסדרונות ארוכים.

הבטתי סביבי ונשכבתי במיטתי. אני באמת עושה את זה.
אני מתחילה לעבוד ועוברת לגור עם זר מוחלט. אומנם הוריי מכירים את הוריו, אך מי הוא? אף פעם לא ראיתי אותו, הוא לא הגיע עם הוריו לארוחות חברתיות חוץ מפעם אחת, כשהיינו ממש צעירים. אני דיי בטוחה שהייתי בת 10 אם לא פחות, והוא כבר היה נער. בן 13-14 אם אני לא טועה.
מעניין איך הוא נראה כעת, איך הוא התבגר ובמה הוא עוסק, אני מניחה שאגלה זאת בקרוב.
קמתי מן המיטה והלכתי אל חדר הארונות, החלפתי אל פיג'מה וצחצחתי שיניי, פתחתי את המיני מקרר ולקחתי בקבוק מים, מזגתי לכוס וישבתי על המיטה. אני יודעת זה נשמע מפונק, מיני מקרר בחדר אך מהחדר שלי עד אל המטבח זה חמש דק' כשאני הולכת לאט ואני לא מגזימה.
לגמתי מן המים והנחתי את הכוס על השולחן. אני חייבת לשתות לפני השינה, מן הרגל קבוע.
נשמתי עמוק ואספתי בגדים בודדים שהיו מחוץ לארגזים אל תיק קטן.
השעה 22:30 ואני עייפה נורא. לא עשיתי דבר חוץ מלארוז, כניראה הלחץ התיש אותי. כיביתי את אור החדר גיששתי את דרכי אל המיטה , נשכבתי ועצמתי עיניי.. נרדמת כמעט מיד.

אז אני יודעת שזה קצר ולא הכי מעניין, אך זה רק הפרק הראשון.
מקווה שאהבתן. ^.^