שותף - Partner

12

"מה זאת אומרת, נפסיק?" שאלתי המומה והסתובבתי אליו, מפנה גבי אל שון.
"זה לא כזה ביג דיל, הייל-י." אמר והשפיל ראשו, נכנס אל המכונית.
"זה כן. אתה אמרת שרק לאנשים שיש להם תפקיד בחייך, מיוחדים בעינייך, להם אתה נותן כינוי." אנרתי בכעס, מתקרבת לחלונו.
"היילי, רדי מזה. אם חבר שלך לא אוהב את זה את אמורה לכבד את דעתו." אמר בחצי חיוך ונסע.
"הו, רואה?" הגיח שון, אותו אחד ששכחתי מקיומו. "לא היה כה קשה אחרי הכל." אמר בחיוך מסופק והלך.
השפלתי ראשי ונשכתי שפתי התחתונה, מתאפקת שלא ללכת בעקבות שון ולהוריד לו את הלחי.
נכנסתי אל המשרד, פתחתי את האימייל ובדקתי הודעות מן ליסה.
מס' עותקים של ספרים נשלחו אליי. הדפסתיאותם והתחלתי לקרוא, לציין לי מס' דברים הנראים חשובים. בשלוש שעות סיימתי סיפור אחד, את העריכה שלו, את השכתוב ולהדפיס הכל. הכנסתי לתקייה מסויימת ועברתי לספר השני. אניאוהבת את העבודה שלי.
כל ספר הוא מעניין. תלוי למי, על מה ולמה. יש הרבה ז'אנרים בעולם הספרים ותפקיד הסופרהוא לכתוב סיפור שונהמכל שאר הסיפורים, להפוך אותו למעניין גם אם התוכן הוא לא רלוונטי לאותו אדם, גם אם זה לא הז'אנר שאותו בן אדם אוהב.
אין הרבה ז'אנרים שאני אוהבת, אני יכולה לציין מעט מאוד ואני בטוחה שאזכר בשאר כשאסיים לתייק. למשל, רומנטיקה. הלמות הלב עם כל נשיקה, עם כל ריב, עם כל מילה מרגשת שגורמת לך לחשוב יותר, לרצות יותר ולחשוב 'מה יהיה?'. אם השאלה הזו לא צצה כשקוראים ספר טוב, או שאתם לא חושבים נכון, או שאני משוגעת. בנוסף יש את ז'אנר ההיסטוריה. אומנם לא קראתי ספרים הסטוריים רבים אך כל ספר מרתק יותר ויותר.
התקופה, המנהגים, התלבושות, השפה. לומדים כל כך הרבה מן המעט שהיה לאחרים. אפשר להתאהב בספר, למסגר אותו ולא לאבד לעולם, אך אפשר גם לזרוק אותו באיזשהי מגירה נידחת שמעולם לא תפתח עוד, להשאיר את הספר מאובק. ועדיין, אם זהו ספר ממוסגר או עוד ספר במגירה, תמיד אזכור את העלילה, את הפרטים שהדהימו אותי, את הדמויות שגרמו לי לתהות על עברם, עתידם ומהותם. ספרים שגורמים לי לרשום את שם הסופר או סופרת על היד ואז לזכור אותה, כי לה, לאותה סופרת או סופר יש כתיבה נהדרת. אולי אני סתם מגזימה ואולי יש עודהחושבים כמוני, כך או כך זו דעתי.
סיימתי עוד שתיי סיפורים קצרים בשלוש שעות, השעה שתיים בצהריים ונשאר לי ספר אחד.
כשסיימתי לעבוד השעה הייתה חמש אחר הצהריים, חייגתי לסבס בכדי שיבוא לאסוף אותי.
"הטלפון של סבסטיאן." קול נשי ענה בצחקוק.
מה?
"א-אוקי.. אממ.. סבס נמצא?" שאלתי בבלבול.
מי השרמוטה? לא, היא לא שרמוטה. היא רק ידידה שעונה לטלפון הפרטי שלו.
"הוא לא פנוי כרגע." אמרה שוב בצחקוק. ברקע אני שומעת את סבס צוחק.
הוא יודע שזו אני? האם היא מהעבודה שלו, או עוד סטוץ ואולי אהבה?
"אוקי." מלמלתי וניתקתי.
המחשבות שלי מבלבלות אותי.
אני מניחה שאלך ברגל, הליכה לא תזיק לי וכך אקנה משהו במסעדה הקרובה.
במשך רבע שעה של הליכה אל המסעדה הדבר היחיד שעלה בראשי הוא מי הבחורה שענתה לי? ולמה מישהי עונה לטלפון של סבס?
קניתי שתי טוסטים עם התוספות שסבס ואני אוהבים ורביולי. וכך המשכתי ללכת אל הבית עוד עשרים דק.
ולחשוב שלא הזמנתי מונית בגלל במחשבות המטופשות.
כשהגעתי הבית סבס לא נכח. מתי הוא מתכוון לחזור?
אכלתי מעט מן הרביולי ואת הטוסט שלי השארתי במקרר. איבדתי את התאבון, משום מה.
שטפתי את הכלים שהיו בכיור, קיפלתי כביסה, סידרתי את הסלון ונשכבתי לישון כשהשעה כבר שבע בערב.
העצבים ביעבעו בתוכי. כניראה סבס שכח ממני.
כיביתי את הטלפון, הדלקתי את המזגן, הדלקתי שירים מרגיעים במחשב, החלפתי בגדים ואז, אחרי עוד הרבה מחשבות על היום ההזוי הזה, נרדמתי.