שותף - Partner

37

נכנסתי אל הדירה, פוגשת בגבו של סבסטיאן.
הוא הסתובב באיטיות, סיגריה דולקת בין שפתיו ועיניו פעורות.
בלעתי רוקי, מביטה בריצפה וחושבת מה לעשות. זה לא היה חלק מן התוכנית. אני רציתי להיות זאת שתחכה ולא להפך.
הרמתי מבטי אליו, בוחנת את גופו.
הוא נראה שרירי יותר, משום מה. שיערו פרוע וזיפיו גדלו.
עברתי אל עיניו, שמה לב שהוא בודק אותי גם כן ומסמיקה.
הוא מחייך חיוך קטן מחיוכי, מתיישב על השטיח ותופח על הספה, מסמן לי לשבת.
התיישבתי על הספה בעודו מביט בי מלמטה.
"שב לידי." אמרתי בשקט.
הוא הניד בראשו לשלילה, משאיר אותי מופתעת ופגועה.
"אני לא אשלוט על עצמי." הסביר בקול צרוד.
הרמתי מבטי אליו, מרגישה את איברי פועם רק מלשמוע קולו לאחר כל התקופה הזאת.
הנהנתי בהבנה, מתיישבת בנוחות ומביטה בו, מחכה שיתחיל לדבר.
"רזית." אמר. הנהנתי באיטיות, לא יודעת איך להגיב.
"אני-" מלמל, חושב איך לנסח דבריו.
"אמא שלי מוסרת לך ד"ש." אמר לבסוף. בהיתי בריצפה בשקט, מחייכת חיוך קטן ומהנהנת. התגעגעתי לשגרה.
"היא מתגעגעת אלייך. וגם אמא שלך," מלמל, "ואני.." לחש. הרמתי מבטי במהירות, מופתעת מדבריו.
הוא.. הוא אמר שהוא התגעגע אלי?
דמעה סוררת גלשה על לחיי, נגבתי אותה במהירות, מושכת באפי וממצמצת בעיני במהירות בכדי שלא יוצרו דמעות.
הוא השפיל את ראשו, התקרב יותר אליי, גורם לי להריח את ריח הבושם שלו.
שאפתי את הריח הבושם כאילו והיה החמצן שלי.
אני מרגישה כנגמלת אשר קיבלה שוב את הסם שלה, ולעזאזל, זה מרגיש טוב.
נאנחתי בשקט, משתדלת לא לפרוץ בבכי רק מעצם העובדה שהוא יושב פה, מולי.
הוא הניח ידו על ברכי, חייך חצי חיוך והביט בידו.
השפלתי מבטי אל ידו, מרגישה זרמים בכל גופי ומחכה שיזוז, שינשק אותי.
"תראי," אמר לפתע, מזיז ידו ממני.
"אני מניח שהשבוע הזה-" _ "שבועיים." קטעתי אותו. הוא הנהן, מחייך לעצמו ומניד בראשו.
"אני יודע שעברו שבועיים מאז, היילי." אמר בתסכול.
"זה הדבר היחיד שחשבתי עליו. עלייך, שוכבת במיטה שלך ושוכחת ממני." מלמל, נראה מיוסר.
"סבסטיאן, אני לא שכ-" _ "אל," קטע אותי.
"זה בסדר. אני מבין. זה נגמר מצידך ועברת הלאה, זה נורמלי והגיוני. רק רציתי לחשוב איך נמשיך מכאן." אמר בחצי חיוך.
גלשתי מן הספה אל השטיח, מתקרבת אליו וסוטרת לו.
"אל תעז." צעקתי, גורמת לו לשתוק ולהביט בי.
"אל תפיל את זה עלי. 'נגמר מצידך'? מה זה אמור להביע? איפה הייתה כל השבועיים האלה?" צעקתי בתסכול, מנסה להכניס בו הגיון.
"במועדונים בעיקר." ענה בשקט.
"למה חשבת שעברתי הלאה?" שאלתי בשקט, מנסה להירגע.
"אני מניח שיצאת גם בכל הזמן הזה.. שמעתי שהיית עם כריסטיאן." מלמל.
"ממי שמעת את זה?" שאלתי, מתפלאה. עזבתי אותו מלפני מס' דק', מי יכל לראות? וגם אם ראו, למה אמרו זאת לסבס? זה לא שיש לי מה להסתיר, זה מעט מוזר, זה הכל.
"זה משנה?" שאל בעייפות.
הנהנתי נמרצות, מראה לו שאין דרך לצאת מזה.
"קייט." ענה, מביט בעיניי בסקרנות.
שאפתי אוויר בחדות, תוהה בליבי, מדוע הוא מתקשר איתה?
לא שזה עינייני, כבר לא.
הנהנתי בהבנה, מאשרת את דבריה, כן, יצאתי עם כריסטיאן.
"רק היום. הוא דאג במשך כל השבועיים מכך שלא יצאתי. זה הכל." הסברתי.
מבטו העייף השתנה למבולבל, גבותיו התכווצו ועינייו נראו כועסות.
"מה זאת אומרת, לא יצאת במשך השבועיים?" שאל בכעס. נחיריו התרחבו, אגרופיו קפצו. אני לא יודעת בדיוק על מי הוא כועס, עליי, או על עצמו?
הוא מראה כועס, מבולבל ומיוסר.
"הפרידה היתה קשה בעבורי, סבס. לא ראיתי משמעות בנוכחות שלי בחברה, לא באותו הרגע." הסברתי. הוא השפיל ראשו, מביט בידיו, מקפיץ ומשחרר את אגרופיו.
"התגעגעתי לכינוי הזה," אמר לבסוף, צל של חיוך על פניו. חייכתי למשמע דבריו, מנידה ראשי בתסכול.
"התגעגעתי לשם שלך." מלמלתי.
הוא הרים מבטו אליי, מביט בעיניי ברצינות, מכהה חושיי.
"אני מצטער," לחש, דמעות בעינייו. אהובי, אתה בוכה? חייכתי בליבי, מבינה כצה אני אוהבת אותו כי רק מן המראה שלו בוכה עיני נרטבות. אני כועסת על המצב שהוא הביא אותנו אליו. יכלנו להתכרבל במיטה כרגע, לצחוק על החיים ולעשות תחריות בישול.
"אני כזה דפוק, היילי." אמר בכעס.
במידית דמעות זלגו מן עיניי, ליטפו לחיי ונטפו ממני אל רגליו. הוא הרים את ראשו אל פניי, מנגב ממני את הדמעות בעודי מנגבת את שלו.
"אני מצטער, היילי. כל כך מצטער. אני לא יודע מה עלה בדעתי." אמר, מביט בעיניי עם עיניו היפות.
העברתי ידי בשיערו, הוא עוצם את עיניו ושואף אוויר בחדות, פותח עיניו, מתקרב עוד מעט אליי ומניח ידו על צווארי, מביט בעיניי.