שותף - Partner

40

אוקי.. הארי הסתפר. מה?
אבל נאהב אותו ככה או ככה ^^

"באמת? באילו נסיבות?" שאלה אימו בהפתעה. חייכתי חיוך קטן, יודעת שלא אוכל לספר לה את האמת.
"סבסטיאן מדבר רבות עליה, זה הכל." אמרתי בחיוך, מסירה ממנה סקרנות.
היא הנהנה ונגשה אל קייט, תופסת בידה כמלווה ולוקחת אותה אל השולחן שלהם.
הבטתי בסבסטיאן, גורמת לו להבין מה דעתי על הנושא ומתיישבת לצד השאר.
סוזי מדברת על סבסטיאן, על קייט ועל תחילת הקשר בינהם. היא אומרת שהיא לא אותה אחת שלה היא צפתה, מעבירה בו מבט משמעותי וממשיכה.
"היא לא הטעם שהוא ביסס, אך אני מניחה שאהבה מנצחת הכל. נקבע מועד לחתונה, אגב. ביולי. הפרטים ישלחו בהזמנות, כמובן." סיימה בחיוך. הבטתי בנקודה מסויימת זמן רב, בודקת שוב ושוב בראשי אם היא אמרה את מה ששמעתי או שהתחלתי להזות.
הרמתי מבטי אל סבסטיאן, רואה את חצי החיוך שהוא שולח אל קייט ונפרד מן היוצאים.
קמתי ממקומי בשקט, מועדת בדרך אל המטבח וממלאה לעצמי כוס יין. אני לוגמת במהירות, שואפת אוויר בחדות ומתיישבת על כיסא מסויים, מביטה בכוס הזכוכית הריקה בשקט.
סוזי נכנסה לאחר זמן מה, הביטה בי בבילבול.
"היילי?" קראה בתדהמה, חיוך קטן של שעשוע על פניה.
"הו, שלום, סוזי. מצטערת, אני כבר יוצאת." מלמלתי.
"לא, שבי. הכל בסדר." חייכה אלי, מביטה בשעון וחזרה אלי.
"השעה שלוש לפנות בוקר, מותק." אמרה בשקט, מביטה בי לזמן מה.
הרמתי מבטי אליה בבילבול, מביטה בשעון ואז בבקבוק ממנו מלאתי.
לא. רק כוס אחת. האם אלה מחשבותי הם אלה ששיחקו בי?
פערתי פי במעט, מגמגמת התנצלות.
היא חייכה, קמה ותופסת ידי, מלווה אותי לאגף שונה באחוזה ונכנסת לחדר.
"זה היה החדר של סבסטיאן, תנוחי פה עד מחר. אני אעדכן את סבסטיאן, הוא חשב שהלכת אל הדירה ויצא עם קייט." אמרה בחיוך. הנהנתי כתודה מחייכת אליה חיוך קטן ונכנסת אל החדר, מרגישה עיניה על גבי.
הסתובבתי אליה באיטיות, שואלת עם עיניי אם קרה משהו.
היא מחייכת, מנידה ראשה לשלילה.
"התכוונתי למה שאמרתי בנאום היום," אמרה בשקט, מרימה מבטה אל עיניי ומרצינה.
"היא לא האחת שציפיתי שאיתה הוא יהיה. היא לא הטיפוס שלו. אני יודעת מי כן, אני יודעת הרבה. אני מניחה שהבן שלי פישל, התנהג בטיפשות ופגע בך. אני מצטערת על כך, לא למדתי אותו איך להתנהג כג'נטלמן, אני עדיין מתחרטת על כך." סיימה, יוצאת מן החדר וסוגרת את הדלת אחריה.
המשכתי להביט בדלת הסגורה, ממצמצת מס' פעמים, מנסה להתעורר ומבינה שזה לא היה חלום.
אני מורידה את שמלתי הלבנה ואת עקבי, מושכת מעל ראשי אחת מן החולצות השחורות שלו וגרביים עד הברך, נשאבת לריחו.
עצמתי את עיניי, מנסה לגרום למילותיה של סוזי להשכח מראשי ללא כל הצלחה.
היא ידעה עלינו?
למה היא המשיכה את הסיפור עם קייט?
למה היא קראה לי בת משפחה לידה אם היא ידעה מה הולך?
למה היא לא דברה עם סבסטיאן?
יותר מדי שאלות ואני תשושה מכדי לחפש להן תשובות, אולי מחר.
שאפתי אוויר בחדות בפעם המי יודע כמה היום ונרדמתי.

רעש מגירות נטרקות נשמע במעומם.
אני פוקחת את עיניי חלושות, משתדלת לא לפעיל תנועות חדות שיגרמו לי להתעורר לחלוטין ומתבוננת סבבי.
אני בתוך הפוך, רואה ולא נראת.
חושך ואור קטן מטלפון נראה. סבסטיאן מאיר על ארון הבגדים שלו, מחפש אחרי משהו ואז נאנח. הוא סוגר את הארון בטריקה ונועל על הכורסא, מביט במיטה ונאנח בעייפות.
אני תוהה מה השעה.
הוא גולש על הצד במיטה, עדין לא רואה או מרגיש בי.
ידיו משולבות מתחת לראשו ולסתו מהודקת. לעזאזל אתה כזה סקסי.
עצמתי עיניי, מסירה עיניי ממנו בכאב ומנסה להרדם, לפחות עוד שעה.
השמיכה יורדת ממני באיטיות וגופו זז ללא הרף, הוא מוצא תנוחה נוחה ועוצם עיניו, משאיר אותי חסרת כל כיסוי בחולצה בודדה שמגיעה עד חצי יריכיי.
אני נאנחת, מבינה שאצתרך לבחור, או לקחת מעט ממנו או לקום לחדר אחר.
בחרתי באופציה השניה, מתרוממת באיטיות מן הכרית ומשתדלת לא לזוז יותר מדי.
המיטה קופצת וסבסטיאן מסתובב, פוגש בפני בהפתעה ואז צוחק בקול.
"היילי?" הוא מחניק מצחוקו.
"מה מצחיק?" אני שואלת בזעף, נזכרת בחיוכו אל קייט. הוא לא חשב שזה דבר שכדאי לציין בפני?
"כמעט השתנתי על עצמי. היילי, מה את עושה פה ככה בחמש לפנות בוקר?" צחק, מביט בתיקקה בחיוך.
נשכבתי גם אני, מביטה בנק' מסויימת בתיקרה ואז עוצמת את עיני.
"לא שמתי לב לשעה ונשארתי לשבת במטבח עד שסוזי הגיעה." עניתי.
"מה אתה עושה פה בחמש לפנות בוקר?" חזרתי על שאלתו, מביטה בו בעיניין.
הוא מביט בי לרגע ומחזיר מבטו אל התיקרה.
"זאת חולצה שלי?" שאל ברצינות.
"אם זה מפריעה לך, אני יכולה להוריד." מלמלתי בחוסר נוחות, יודעת שנגעתי בדבריו ללא רשות.
"אשמח שתורידי, תשארי עם חזיה ותחתונים?" פלירטט.
"לא. אלבש את השמלה בחזרה." עניתי בבילבול.
"הו, כמה חבל. זה לא מפריע לי, תשאירי אותה עליך. בואי נלך לישון, טוב?" לחש.
הנהנתי, יודעת ששום דבר טוב לא יצאאם נריב עכשיו. שנינו שתינו ושנינו עייפים.
שינה טובה לא תזיק.
"לילה טוב," מלמלתי.
"לילה." לחש, כרך ידו סביבי ונרדם.
הבטתי בו, מחייכת חיוך קטן ומנגבת דמע סוררת, נרדמת מתחת לידו המגוננת.
'