שותף - Partner

19

הפרק קצר מן הרגיל. מצטערת. ניסיתי לשמור אותו בציפייה שאמשיך אותו מחר, אל משהו השתמש וזה לא עבד. אם לא הייתי מעלה חצי פרק עכשיו, הפרק היה נמחק.
מקווה שתאהבו, אמשיךבקרוב. ^.^
"היילי." קקא קולו של סבסטיאן, ניער כתפיי קלות בכדי להעיר אותי.
הפנתי אל גבי אליו, ממשיכה לעצום עיניי ומקווה שיעזוב אותי.
"היי, לא ראיתי אותך שבועיים. התגעגעתי אלייך. קומי." אמר בקול רגוע, צחקוק קל בסוף המשפט.
עם כל מילה ליבי נסדק עוד טיפה. עד שיהפוך לשברים המתרסקים על הריצפה, ואני, אשר אשאר לבד, בוכה ועצובה, אצתרך לנסות להדביק ולבנות אותן מחדש.
"לא נראה שהתגעגעת." אנרתי באדישות, קמה ממקומי וניגשת אל השירותים.
צחצחתי שיניים הוא הביט בי בבלבול, מביט על עיניי ואז על הריצפה ואז שוב עליי.
"מה זאת אומרת?" שאל אחרי מס' דק של שתיקה.
שטפתי פי מן המשחה, הכנסתי את המברשת לכוס וכשיצאתי מן השירותים נתקלתי בכתפו.
"את רצינית?" שאל ותפס זרועי.
"הו, מצטערת. לא שמתי לב שעמדת שם.," אמרתי בחיוך, מסתובבת אליו באיטיות, "כמו שלא שמתי לב שהבאת הנה את קייט ביום שחזרתי." אמרתי בחצי חיוך, הבטתי בעיניו.
"את לא מנהלת את חיי. אשכב עם מי שארצה." אמר וניתק אחיזתו מזרועי.
הוא נכנס אל המטבח, אני בעקבותיו.
"אמרת שהבנת משהו ביחס אליי," אמרתי, התיישבתי על אחת הכסאות, "זה מה שזה היה?" שאלתי.
הוא נעצר מללכת, הסתובב אליי והתקדם באיטיות.
"אני מניח שלעולם לא תדעי." אמר בחיוך והלך.
קמתי ממקומי, הולכת אחריו אל חדרו, מתיישבת על מיטתו ובוהה בו קורא עיתון.
"אתה מאוהב בקייט?" שאלתי לאחר מס' דק' של שקט. הוא הרים ראשו במהירות, גבותיו מכווצות ושפתיו הדוקות.
"לא." אמר לאט וחזר לקרוא בעיתון.
"סבסטיאן." מלמלתי ונשכבתי על מיטתו, מכסה את עצמי בשמיכה ועוצמת עיניי.
"כן?" ענה.
"זה בולשיט." לחשתי.
הוא קם ממקומו, נשכב מן הצד השני, התכסה בשמיכה וחיבק מותניי.
"זה לא." מלמל.
"מה זה היה?, מה הבנת ביחס אליי?" שאלתי שוב והסתובבתי אליו, מביטה בפניו מקרוב.
"שאת מיוחדת עבורי." אמר ברצינות.
הידקתי אחיזתי בו והוא הידק חיבוקו.
פשוט שכבנו מחובקים.
"לחשוב שלפני כמה דק' רבנו." צחק.
צחקתי והכתי כתפו.
"הורס רגעים." צחקקתי והתיישבתי.
הוא אחז בזרועי ומשך אותי לשכיבה שוב.
"היה לנו רגע?" שאל בחצי חיוך.
הננתי באיטיות והבטתי בשפתיו, הוא התקרב באיטיות וכך כם אני.עצמתי עיניי, לא מרגישה דבר מלבד גופו של סבסטיאן. איך שידיו אוחזות במותניי, הצורה בה רגליינו משולבות ושפתיו הרכות.
התקרבתי עוד, מתענגת מלשונו המסתבכת בשלי, מרעשי השפתיים אשר מתנתקות ומתחברות וההתנשמיות שלנו.
לפתע, הוא עצר. הוא זז אחורנית וקם מן המיטה.
מבלי להגיד דבר, הוא יצא.
מוכת הלם, ישבתי על מיטתו.
לחשוב שלפני מס' שניות איבדנו חושים ונתנו לעצמינו להרגיש.

-נק' מבט סבסטיאן-

יצאתי מן הבית, ישבתי באיזה שהיא מגלשה בגן שעשועים ציבורי לא רחוק מן הדירה.
עצמתי עיניי ונשכבתי. חושב על מה שקרה.
למה היא לא הזיזה אותי?
שיט. איך תמיד אני הורס את הכל?
הכל היה בסדר. למה הייתי חייב להתקרב אליה?
היא תפתח רגשות, תתאכזב ותעזוב.
אני מעדיף שתשאר בתור ידידה ולא תעזוב מנסיבות מביכות.
ומה אם לא הייתי עוצר? היא הייתה ממשיכה?
כעס, תסכול, בילבול. כל הרגשות מתערבבות בתוכי והאשמה אוכלת אותי מבפנים. אני רוצה רק לחזור לדירה, להנשק שוב את השפתייה התופחות, לחבק גופה הקטנטן ולהריח את הריח הנעים שלה.
התיישבתי והתחלתי לחשוב. מה אעשה, מה אומר, איך אומר?
בערך כשעתיים עברו, התחלתי לחזור אל הדירה, אל היילי. בתקווה שתרצה לשמוע את מה שיש לי להגיד.
לעזאזל, יש לי מה להגיד?