שותף - Partner

3

פרק קצר, מתנצלת. לא השעות שלי.. לילטוב ^.^

"את תעמדי שם עוד הרבה?" שאל כשיצא מן המטבח, כוס מים בידו.
"לא, אני מניחה. אתה יכול להביא לי גם מים? אני צריכה להתעשת.." בקשתי והתיישבתי על הספה.
"אלו לא מים, אלא וודקה. ולכי תקחי לבד." ענה ויצא מן הבית. פעורת פה והמומה קמתי ממקומי ומלאתי לעצמי כוס מים קרים.
יצאתי אל החצר, רואה כבר שרוב המשאית רייקה ונשארו כורסאות וארגזים בודדים.
"עבודה נהדרת, בחורים," צעקתי אליהם והתקדמתי אל כיוונם. הוצאתי מן הכיס 500 שח ששמרתי בשבילהם.
"הינה, טיפ על השרות המעולה." אמרתי בכנות והבאתי לגבר אחד שחילק את השטרות בינהם.
יותר מאוחר כשמשאית ההובלות נסעה והכל היה בתוך הבית, התחלתי לעצב את החדר.
הוא לא קטן, אך גם לא ענק כמו שהיה לי באחוזה. חדר מושלם. סידרתי את הכל לבד, קיפלתי בגדים, סחבתי את המיטה ואת המזרון ומעדתי מס' פעמים מהארגזים. ציפיתי מסבסטיאן שישאר ויעזור כמו כל ג'נטלמן אחר. אך ג'נטלמנים בדור שלנו חיים רק בספרים וטלנובלות.
נכנסתי אל המטבח ופתחתי את המקרר. ריק. המקרר ריק לחלוטין חוץ ממספר ירקות רקובים ווודקה. ממה הוא ניזון כל היום?
כשסגרתי את דלת המקרר קיבלתי את תשובתי.
מלא מגנטים של מסעדות חוץ ממוגנטים אל המקרר. לקחתי אחד רנדומלי והזמנתי בגטים עם שניצל, לי ולסבסטיאן. אומנם התחלנו ברגל שמאל.. אך הוא בכל זאת צריך לאכול.
כשסיימתי את השיחה עם הבחור מן המסעדה התיישבתי על הספה והבטתי סביבי. אני אתגעגע אל האחוזה, אל חום ואהבת הוריי ואל הפינוקים.. אך הגיע הזמן להתבגר.
צלצול קטע מחשבותיי. קמתי ממקומי ולקחתי את הטלפון משולחן המטבח, המקום בו השארתי אותו והבטתי במסך. 'My Love' היה מוצג על הצג ומיידית חייכתי.
"הלו?" עניתי וחיוך מרוח על פניי. אני ושון כבר מעל שלושה חדשים ביחד. הכרנו דרך חברים ביציאה משותפת והניצוץ היה מיידי.
"שלום, מותק. אני יכול לבקר אותך בדירתך החדשה? או שבגלל בגרותך אינך מקבלת אהובים ישנים." לעג בצחוק.
"את האמת? לא יודעת. מה אתה אומר, לקבל אותך בדירתי?" החזרתי שאלה בשאלה ושמעתי אותו מגחך.
"את לא התגעגעת אל השפתיים שלי?," שאל בקולו המחוספס.
"או למגע שלי?" המשיך.
"תבוא, אני מחכה. יש לך את הכתובת." אמרתי מיד וניתקתי.
ומה אם שון יגיע כשסבסטיאן יגיע? הרי הוא אמר ללא הכנסת אורחים לא צפויה. אומנם לא במילים אלו אך בערך..
חייגתי אל מספרו וחיכיתי שיענה.
בחיוג הרביעי הוא ענה.
"מה!?" צעק אל הטלפון.
"סבסטיאן?" שאלתי בבלבול.
"כן, מה את רוצה?" חזר באותו טון עצבני.
"אני מודיעה לך שאני מארחת מישהו, אמרת להודיע לפני וזה מה שאני עושה." עניתי בכעס. שהוא ירים קולו עלי? מה הוא מרשה לעצמו?
"בטח, לא ידעתי שאת כה פתוחה.. את בם מקבלת כסף?" שאל בקלילות.
"אתה שוקל מילים לפני שאתה מוציא אותן מפיך?" שאלתי, פגועה. הוא קרא לי זונה כרגע. איך הוא מעז?
"לפעמים, אך לא כרגע. טוב שהודעת לי. אבוא מאוחר מהרגיל.. להית'." אמר וניתק.
כמה גס רוח הוא יכול להיות? הוא לא היה ככה בתור צעיר. הוא היה יותר חייכן ומשעשע מאשר אכזרי וקר.