שותף - Partner

21

צחקתי בקול, התיישבתי על המיטה וחיבקתי את השמיכה שלי. אוחזת במשהו בכדי לא לחזור אליו ולנשק כל סנטימטר בגוף השרירי הזה.
"זה לא הוגן." קרא מאחורי הדלת. צחקוק נפלט מפי ואחריו גיחוך.
"צודק," מלמלתי ופתחתי את הדלת, נעמדת מולו, "זה באמת לא הוגן וגם לא נאה מצידי. אני מצטערת על התנהגותי, אני לא יודעת מה עבר עליי." אמרתי בראש מושפל.
"מה? לא. אל תתנצלי סתם . אשמח אם תחזרי על מעשייך, רק אם תשמיטי את החלק בו את עוזבת." אמר בחיוך.
"צחקתי, יקירי." אמרתי בגיחוך, יצאתי מן החדר, נתקלת בכתפו וממשיכה אל המטבח.
"את יודעת," אמר ברצינות, הולך אחריי, "אם נמשיך במשחקי כוחות האלה, אני אנצח." סיים. הוא התיישב על אחת הכסאות והביט בפניי.
"נראה לגבי זה." מלמלתי. הוצאתי מיץ ענבים, מזגתי לו ולי והתיישבתי בכיסא מולו.
"אפשר לנסות משהו?" שאל בחיוך ערמומי.
חשבתי על זה מס' שניות, עד שהגעתי למסקנה שממילא אסכים מכיוון שאני מאוהבת בגבר הזה מעל הראש.
היננתי וצפיתי בו קם ממקו, פותח את המקפיא וסוגר אותו.
הוא הציג בפניי קוביית קרח, התקרב לאט, הקים אותי מכסאי וסימן לי לפתוח פי.
הוא הכניס את הקוביה אל פי ואמר לי לסגור, להשאיר אותה שם.
"עכשיו, בזמן שהגוף שלך מתקרר וצמרמורת חולפת מראשך עד לקצות אצבעות רגלייך, אני אהיה זה שאחמם אותו." לחש לצווארי.
גיכחתי וקימרתי גבה לעברו.
"את לא חושבת שאשפיע עלייך?" שאל בחצי חיוך.
הוצאתי את הקוביה וחייכתי, "אני יודעת שלא תשפיע עליי."
הוא גיחך, לקח את הקובייה מן אצבעותי והחדיר אותה אל פי, סימן לי לשמור על השקט ולא לזוז.
הוא החל עם ידיי. העביר ידיו מאצבעותיי עד כתפיי, הזיז שיערי מן כתפי ונצמד אליי.
ידיו על מותני, דואגות שאצמד וארגיש כמה שיותר. שפתיו על צווארי, מנשקות, מוצצות, גורמות לכל גופי להתחמם ומשום מה הקובייה פחות מורגשת.
"עדיין לא משפיע?" לחש לאוזני ונשך תנוכי.
נאנחתי וקימרתי גבי, נצמדת אליו יותר.
הוא גיחך, עבר על לחיי, שולח נשיקות קטנות ועובר אל שפתיי, מנשק אותן ברעבתנות, מעביר את קוביית הקרח אשר כמעט ונזלה כולה אל פיו. הוא מחזיק סנטרי בידו הימנית ובידו השמאלית הוא מצמיד אותי אליו ממותני.
"להמשיך?" לחש בעודו מתנשם.
היננתי.
"קפצי." ציווה.
קפצתי, כורכת רגלחי סביבו.
הוא אחז בישבני, ליקק שפתו וקרץ.
"אמרתי לך שאנצח." לחש אל שפתיי.
"שתוק ונשק אותי." אמרתי. נואשת למגעו.
הוא הצמיד גבי אל קיר, תפס ידיי בידו האחת, החזיק אותו מעל ראשי, לא נותן לי לגעת בו. בידו השניה הוא פתח את החזייה שלי, שולף אותה כמו מקצוען וקורע את חולצתי ממני.
פערתי פי בתדהמה, אך לא אמרתי דבר. אהבתי את הבוטות שיש בזה, את האנדרנלין זורם בדמי וכל איבר בגוף רגיש למגעו.
הוא הביט בחזי, מחייך חצי חיוך ומביט בעיניי.
"אוכל להגיד לך לנצח כמה יפה את בעיניי." אמר ברצינות.
חייכתי אליו. לא הודתי לו, לא החזרתי מחמאה אלא רק חייכתי. החיוך הכי אמיתי שהיה לי עד כה במשך כה חיי.
הוא העביר עיניו מן עיניי אל שפתיי, בסופו של ספר הוא התפרע על שפתיי, תופס שד אחד בידו ובשנייה אוחז בצווארי.
הוא מעסה את פיטמתי, מעביר צמרמורות לעמוד שידרתי וזרמים אל איברי.
נאנחתי, משתפשת בו ומרגישה את זיקפתו הגאה.
"אם תמשיכי ככה, לא אצליח לעמוד בזה." אמר, מתנשם ומשפשף את עצמו בי יותר.
"אז אל." לחשתי.
הוא הביט בעיניי, חיפש היסוס או כל דבר שימנע מאיתנו להגיע אל המיטה, אך לא מצא.
הוא השאיר אותי כרוכה סביבו, הולך אל חדרו ונזרק על המיטה מעליי.
הוא מוריד את ביגדיי, ואת בגדיו. מביט בי ומלקק שפתו.
"היילי.." אמר בהשתהות.
"למה אתה מחכה?" לחשתי. נשכבתי וסגרתי רגליי, מכסה את עצמי. האם הוא מהסס?
"לכאפה שתעיר אותי מן החלום הזה." ענה.
"היא לא תגיע." חייכתי אליו.
הוא עלה על המיטה באיטיות, מלטף רגליי עם ידיו, זוחל בינהן ומלקק בקרבת מקום.
הוא שולח נשיכות קטנות, גורם לי להתפתל.
"סבסטיאן." נאנחתי.
"סבלנות, בייב." לחש.
הוא הגיע אל איברי. מעביר לשונו על שפתיי הרטובות ומחייך.
"הטעם שלך ממכר." לחש, הרוח משפתיו מתנגשת בשפתיי וגורמת לי לסגור רגליי.
"אפ-אפ-אפ. לא סיימתי, יקירה." אמר בחצי חיוך ופיסק רגליי.