שותף - Partner

26

"הוא חמוד." לחשה לי אימי בעודינו צופות בו הולך.
"גם יש לו הליכה יפה." צחקקה.
"אמא!" נזפתי. היא צחקקה וקרצה לי, מסמנת לי להביט בו.
הוא לחץ על כפתור הפתיחה של המכונית שלו, האמר שחור יפייפה. הוא פתח את הדלת, הסתובב אל כיווני, קרץ ונכנס אל האוטו. משאיר אותי להביט בעשן המתפזר ובמחשבות עליו.
"היילי, יקירה." סוזי הגיחה. היא חיבקה אימי לשלום והחמיאה לה על מראה.
"שלום, סוזי. מה שלומך?" שאלתי בנימוס.
"שלומי מצויין. מה איתך? איך בן שלי מסתדר?" שאלה בחיוך.
מצב רוחי נפל והשפלתי מבטי, שוקלת מילים.
"הכל טוב. בן שלך מסתדר מעולה." עניתי.
"תודיעי לו שמחר אני מציגה בפניו עוד מישהי, הפעם לטעמו." צחקקה.
היננתי, בוהה בנעליי.
"אשלח לך את הפרטים, בני לא עונה. כניראה עסוק מדי עם קייט." אמרה בחיוך נבוך.
מה?
"את מכירה את קייט?" שאלתי בבלבול.
"כן, הוא הציג אותה בפניי לפני כמה לילות. נראת נחמדה, למרות שהיא לא בדיוק הטיפוס שתיאר." הסבירה.
היננתי באיטיות, מנסה להבין ןמה סבסטיאן הציג את קייט בפנייה.
"הם בזוגיות?" שאלתי בעיניין.
"הוא אמר שזה לא רציני, בגלל זה הרשתי לעצמי להכיר לו עוד מישהי. אני בטוחה שג'סיקה תמצא חן בעיניו." התלהבה.
חייכתי חצי חיוך, נפרדתי לשלום מאימי ומסוזי ונסעתי משם. רציתי להיות בכל מקום מלבד בדירה. להריח את הזיעה מחדרו, לראות את שיערו פרוע, את בגדיו זרוקים על הריצפה.. אני לא יכולה להתמודד עם זה.
נעצרתי ליד בתים יפייפים, בין על ביניין יש ספסל או נדנדת גלגל. התיישבתי על נדנדה בין ביניינים שחורים, משאירה פנסיי הרכב דולקים ומאירים בדיוק לכיווני, הכל חשוך אבל זה דיי מוצא חן בעיניי.
התנדנדתי לאט, מזיזה רגליי באיטיות, מחזיקה עם ידי הימנית את הגלגל ובשניה מהדקת את שמלתי לרגליי.
עצמתי עיניי, שאפתי את האוויר הרק שנכח, מחקתי כל מחשבה מראשי וחזרתי לילדות.
שנים עברו מאז שהתנדנדתי. אין זמן, אין כוח, אין רצון. כזה בסיסי דברי בית שכבר שוכחים מן הבחוץ. שכחתי כמה אני מתגעגעת לידיים של אמא, מנדנדת אותי וצוחקת מן הריגוש למהירות. לדאגה שלה כשהייתי נופלת, על כל פצע קטן היא הייתה מנשקת ודואגת. ועכשיו? זה נגמר. אני כל כך מתגעגעת לילדות, בה אני לא מבינה מה היא אהבה, הדבר היחיד שעלול לפגוע בי הוא ממתק לא אהוב או נפילה קלה. חייכתי לעצמי, מדמיינת את הילדות המושלמת שלי.
"אני לא יודע אם למצוא את זה יפייפה או מטריד." נשמע קול מוכר.
פקחתי עיניי, רואה את כריסטיאן אל מולי, מביט בי בהבעה משונה.
"מה?" שאלתי בבלבול. הוא צחק והניד ראשו באיטיות.
"שמעת מה אמרתי." ענה.
"מה תמצא יפייפה או מטריד?" שאלתי בחיוך וקמתי אל מולו.
"אישה יפייפה, מתנדנדת על גלגל, בין ביניינים חשוכים ורק היא מוארת," הציג, גורם לי להסמיק. "מצד שני, אישה יפייפה, הנראת מעוררת ומחייכת אל עצמה." הסביר.
כשהבנתי למה התכוון ודמינתי זאת מצידו, התחלתי לצחוק.
"מה אתה עושה פה בכל מקרה?" שאלתי.
"אני מתגורר פה. פנסיי המכונית שלך מאירים אל חדרי." ענה.
"הו," מלמלתי באי נוחות, "מצטערת."
"זה בסדר," הניח ידו על לחיי, "מה את עושה פה?" שאל.
בקושי שמעתי מה אמר כשידו החמה על לחיי, אגודלו עובר מלמעלה אל למטה ומבטו חודר אל עיניי.
"רציתי לשכוח, המחשבות התישו אותי." עניתי בכנות.
הוא הצמיד גבותיו בדאגה והזיז ידו.
"אני בטוח שתסתדרי." קבע.
"איך אתה יכול להיות בט-"_"כי אני פשוט יכול." קטע אותי.
"נתראה." סיים.
"אמרת שאתה לא נוהג ללחוץ ידיים." קראתי אחריו. הוא נעצר, גיחך ודיבר כשגבו עדיין מופנה אליי.
"שיקרתי."