שותף - Partner

14

תחושת הניצחון נשארה מעט, אך רק מעט. מה עם שון? האם הוא יפגע? האם אנחנו עדיין זוג בכלל? לא דיברנו הרבה זמן יחסית לפעם, התווכחנו והתרחקנו. האם זה נגמר?
תחושה משונה עטפה ליבי. כאילו שקית ניילון מחזירה בו ולא נותנת לו לפעום.
חייגתי אל שון מן המשרד, מקווה שיענה ונדבר כראוי, אך הוא לא ענה. עוד שיחה ועוד שיחה ועדיין הוא לא ענה. החלטתי ללכת לביתו ולדבר איתו פנים מול פנים. כשסיימתי לעבוד בסביבות שבע בערב, נסעתי אליו. חייגתי אליו שוב, מביטה בתמונה שעל המסך. זה היה ביום בו קיימנו יחסי מין לראשונה לאחר חצי שנה של זוגיות. הוא היה כל כך מאושר, כל כך שמח ובטוח באהבתנו. כשקראתי לזה סקס הוא כעס ותיקן אותי, 'אהבה.' חזר ואמר. שנינו מחובקים במיטתו, מחייכים מאוזן לאוזן. אני זוכרת שזה היה בשקיעה, הוא העמיד אותי במרפסת וצעד אחורה, הביט בי ובשקיעה בו זמנית ואמר, "ועדיין, את הדבר הכי יפה ביקום כולו." כל כך שמחתי באותו רגע. הרגשתי שזהו הגבר אשר איתו אתחתן, אבנה בית ואקים משפחה.
הגעתי אל ביתו, יצאתי מן המכונית וניגשתי אל הכניסה באיטיות, מוציאה את המפתח המשוכפל שהביא לי כשחגגנו שנה יחד.
פתחתי את הדלת ונכנסתי לביתו, הבטתי סביבי, הוא לא נמצא.
ישבתי על הספה, כך במשך שעה חיכיתי לו. בסופו של דבר נרדמתי והתעוררתי בגלל טריקת הדלת. פתחתי עיניי באיטיות וגיליתי לעיניי את שון עם איזו בחורה. רגלייה כרוכות סביב מותניו וידיו מתחת לחולצתה, שניהם ממהרים לחדר השינה.
ישבתי בשקט והבטתי בהם. לא פעורת פה, לא צועקת, לא מתערבת ומפריעה בדרכם למעחה. אלא יושבת על הספה ורואה איך אותו אחד שלימד אותי אהבה מהי, עולה למעלה, למיטה בה אנחנו אהבנו, לחדר בו הפכנו ל'אנחנו'.
לא, לא צעקתי, לא הפרעתי, לא נפרדתי או יצאתי. אלא הסתכלתי דרך טישטוש הדמעות בעיניי, שמעתי את אנחותיהם ושמרתי הגל בליבי. כעת, נשמע משהו מליבי. איני יודעת מה, כי אף פעם לא שמעתי צליל זה. אך הוא מזכיר לי שבר כלי עצום, את קריעת הכנפיים מן השטן ואת הכנסייה. אני לא בטוחה למה. זה פשוט ככה.
ישבתי שם במשך שעות. שכבתי על הספה, בהיתי בתקרה כשבדיוק מעליי שוכב שון, אהוב ליבי. ומקיים יחסי מין עם מישהי. בוגד בי. 'בגידה' מילה כה קשה, לא כך? מילה אשר מתארת את רגשותיי כל כך בקלות. מילה המסבירה לי, שלא אסמוך עליו שנית, שלא אוהב אותו יותר, שליבי נשבר לראשונה בגלל הראשון שלימד אותי לאהוב. מילה המסבירה לי סבל מהו. עצמתי עיניי, נותנת לדמעות ליפול וקמתי ממקומי. פתחתי עיניי, שאפתי אוויר באיטיות ונשפתי אותו. זאת תהיה הנשימה האחרונה שלי בביתו. הדבר האחרון אשר הרגשתי בקשר אליו. שנאה.
פתחתי את הדלת בשקט, השארתי את המפתח על השולחן ויצאתי.
בדרך חזרה הביתה רק חשבתי על רעש המיטה הרועדת, על אנחותייה של בת לוויתו, את קולו של ליבי הנשבר.
הגעתי הביתה, מרוסקת כולי, בעטתי נעליי מן רגליי, הנחתי לתיק ליפול מכתפי ארצה ונפלי על ברכיי, אוספת כתפיי בידיי, מנסה לשמור על גופי בשלמות כשמרגיש שהכל מתפרק.
צעדים נשמעו מן המסדרון ואז ריצה.
"היילי?" קרא קולו של סבסטיאן, "מה לעזאזל קרה לך?" שאל.
הוא הרים גופי בזרועותיו והניח אותי על הספה, ליטף לחיי והזיז שיערי מן פניי.
"היילי, בבקשה. דברי אליי." התחנן, כאב בעיניו.
התיישבתי מולו, כשפנינו במרחק של זרת ושאפתי אוויר בחדות.
"שון בגד בי." אמרתי בקור רוח. הוא פער פיו, מבטו היה מעורבב בכאב וכעס.
"אמרתי לך, הוא אידיוטאם יפספס אישה כמוך. מגיע לך יותר." לחש וחיבק אותי.
לפתע, הכל כבר לא מתפרק. לפתע, אני מרגישה יותר טוב, יותר שלמה ובטוחה בזרועותיו של סבסטיאן.
חצי חיוך עלה על שפתיי והידקתי חיבוקינו.
"תודה, סבס." לחשתי אל כתפו.
"זה בסדר, הייל." לחש חזרה. הוא הרים אותי מן הספה והשכיב אותי במיטתי, כיבה את האור, הדליק את המזגן, נישק מצחי ונעמד לצד הדלת.
"לילה טוב, בייב." לחש וסגר את הדלת.