שותף - Partner

27

במצב רוח טוב נסעתי אל הדירה, מקווה לא למצוא את קייט עירומה.
כריסטיאן מסקרן אותי. הצורה בה מדבר, החצי חיוך שלו, הצורה בה הוא מביט בי, הכל בו משונה. הגובה שלו מלחיץ, אך גם משרה ביטחון, הקול שלו מרטיט ומצמרר, אבל יש בו משהו שגורם לי לרצות עוד.
גברים, הא?
גבר יכנס לחייך ויכול לא לצאת מראשך במשך שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים. מי תצפה לדבר כזה?
שיום אחד, היא תתקל במישהו שידבר אליה בצורה שונה, אי אפשר להיות בטוחה אם תאהבי את זה או לא, זה שונה.. אבל לא ידוע אם הצורה טובה או רעה.
משום מה, אני רוצה לראות עוד, עוד ממנו ורק הכרתי אותו.
גם לא. אני לא מכירה אותו כלל, רק לפי חיצוניות ומעט מן האופי הממזרי שבו, חוץ מזה אני לא יודעת דבר.
נראה שאמא אוהבת אותו.. זה כבר חיובי, לא?
הנכנסתי אל הדירה בשקט, הורדתי נעליי לצד הדלת ואספתי שיערי.
נכנסתי אל המטבח, מזגתי לעצמי מיץ ולגמתי ממנו באיטיות, חושבת על כריסטיאן. על הצורה בה שפתיו ננעלו על לחיי, על ידיו החמות, הקול המחוספס שלו, המבט המסקרן..
"הכוס רייקה." קולו של סבסטיאן הפתיע אותי. הכוס נפלה מידי והתנפצה.
"הו, כריסטיאן, מצטערת. הבהלת אותי." אמרתי במהירות.
"איך קראת לי?" שאל בטון מבולבל. הסתובבתי אליו, מביטה בחזהו החשוף וממצמצת במהירות בכדי לא לבהות.
"סבסטיאן." עניתי באותו טון.
"לא," חזר בכעס, התקדם אליי באיטיות, "קראת לי כריסטיאן, היילי."
פערתי פי בהלם, והבנתי, כניראה מרוב כל המחשבות עליו.. נפלט לי.
"מי זה כריסטיאן?" שאל בכעס, מתקדם אף יותר.
"מישהו שהכרתי היום, מכר של אימי." עניתי בלחץ. הצורה בה הוא מתקדם אליי מלחיצה אותי. החזה שלו עולה ויורד, גבתו מורמת ולסתו מהודקת. הוא נראה לוהט.
"א-אני לא התכוו-"_"מה? למה לא התכוונת!?" קטע אותי.
"סבסטיאן, אני-" _ "עכשיו את זוכרת איך קוראים לי, הא?" התפרץ שוב.
"אתה מוכן לתת לי לדבר?" צעקתי אחריו.
הוא שאף אוויר בחדות, עבר את הזכוכיות והתקרב עוד. צעדתי באיטיות אחורה בעודו מתקדם אלי, גבי נתקל בקיר הקר, הבטתי סביבי, מבינה שאין לי עוד לאן לזוז. הוא נצמד אליי, הניח ידיו על מותניי ורכן בכדי ללחוש לאוזני.
"הוא לא ישפיע עלייך כמו שאני משפיע." לחש. בלעתי רוקי, השפלתי ראשי ושקלתי מילים.
"הוא כבר הצליח." לחשתי בלחץ.
גופו נדרך, ידיו התנתקו ממותני, הקור התפשט בגופי וצמרמורת עברה מקצות רגליי עד לראשי.
"הוא נגע בך?" שאל, נשאר קרוב.
"לא." עניתי בלחש, לא מוצאת קולי.
גופו נרפא, חצי חיוך עלה על שפתיו וידיו עברו אל לחיי, הוא הרים ראשי בכדי שאביט בו, הביט בעיני, ליקק שפתו התחתונה והצמיד גבותיו.
"אני אוהב אותך." אמר.
"אני יודעת." לחשתי, מרגישה חולשה. רגליי כבדות כשהוא מביט בי ככה, מדבר אליי בצורה הזאת ונוגע בי כך.
"ואת?" שאל.
"אני, מה?" שאלתי בבלבול.
הוא חייך והשפיל ראשו, גיחך והביט בעיניי.
"את אוהבת אותי?" שאל.
"אתה יודע את התשובה." צחקקתי, מרגישה מבוכה.
"אני לא. באמת שלא. לא אחרי כל מה שהעברתי אותך בימים האחרונים. אני צריך לשמוע ממך מה את מרגישה, אני לא מוכן לאבד אותך." לחש, מביט בעיניי, נראה מיוסר ומתוסכל.
"אני אוהבת אותך." יבבתי. מרגישה חלשה לידו ונכנעת, האגו נעלם, הכוח גם. רק המבט והמגע שלו נכחו.
הוא חייך בהקלה, עטף אותי בזרועותיו החזקות. מניח לי לבכות אל חזהו, להשתחרר מן הכל.
"אני מצטער, בייב. על כל מה שהעברתי אותך." לחש.
הידקתי את זרועותיי יותר, מאגרפת את ידיי הקטנות אל חזהו ומריחה ריחו הממכר.
"אני אשתנה בשבילך," לחש. "אני מבטיח."