"חמש דקות להגעה"
טובי אמר בלחץ.
"אין לנו חמש דקות! יש לנו שתיים!"
בילי אמר בעצבנות ושלח את רוזי לזרז את הנהג.
פתאום, כולנו הרגשנו את ההאצה של המעבורת ונמשכנו אחורה.
רוזי חזרה, וכולנו טענו את הנשק מוכנים לתזוזה.
המעבורת נעצרה בפתאומיות, הדלת נפתחה ובאופן מידי כולם יצאו והתחילו לרוץ לכיוון המהומה.
קרחת היער הגדולה, היער המכושף
כשהגעתי למרכז המהומה, כל הרעש הפיל אותי במכה אחת. נפלתי לרצפה, מנסה לחסום את הרעש עם ידיי, מה שלא כל כך עזר.
איך המשטרה של לונדון לא שומעת את כל הרעש שיש פה?! זה כנראה מסביר למה קוראים לו "היער המכושף"
אבל אז טיי בא ועזר לי לקום.
"מה קרה?"
הוא שאל.
"יותר מדי רעש"
אמרתי כשכאב זרם מאוזניי לכל גופי.
"תתמקדי בפעימות לב שלי"
הוא אמר ורץ לאזור הקרב.
וככה עשיתי. התמקדתי רק בפעימות ליבו, ואחרי דקה כל הרעש נעלם.
הצלחתי להתייצב על רגליי, אבל ישר הייתי צריכה להתכופף כדי להתחמק ממטח לייזר.
נעמדתי על רגליי בשנית, שלפתי חץ ויריתי אותו ישר לבטן של אחד מ'חליפות השחורות'.
החץ בכלל לא הזיז לו, הוא לא דימם או נפל, הוא פשוט הוציא את החץ והתחיל לרוץ לכיווני ואף רגש לא עלה על פניו.
הוא שלח אגרופים קטלניים לכיוון ראשי, אבל אני בזריזות התחמקתי מכולם.
ידעתי שיש לו יתרון משמעותי בגודל, אז החלטתי לחפש חולשה.
בזריזות אכזרית דחפתי את ידי לתוך פצעו הפתוח שלא דימם בכלל, והתחלתי למחוץ בחוזקה איברים בגופו. אבל זה רק העביר לו זרם כאב לא רציני.
אוי לא...
החמרת הפצע שלו לא עזרה לי. אבל היו לי עוד רעיונות. שלפתי חץ מתפוצץ, הכנסתי לפה שלו, והתכופפתי.
החץ התפוצץ אבל הוא לא נפל והראש שלו היה עדיין במקום.
איך הוא עשה את זה?! גם אני רוצה לדעת לעשות את זה!
הוא עמד במקום רותח מזעם. הוא שלח לי מבט רצחני ואני רצתי אחורה כדי לא להיות יותר מידי קרובה אליו.
הוא התנפל עלי והתחלנו להלחם ללא שום נשק, רק בעיטות ואגרופים. הוא שלח בעיטה, ואני החזרתי.
אחרי דקה כבר כמות הסימנים הכחולים על הידיים שלי הייתה גדולה.
איבדתי את ריכוז רק לרגע אחד, ובשנייה מצאתי את עצמי על הרצפה. האיש גדול המימדים, בא לתת לי מכה בראש שסביר להניח הייתה הורגת אותי, אבל אני הוצאתי את האקדח הלבן שלי והצמדתי בזריזות לראשו.
הוא עצר.
מזל...
תוך כדי שקמתי בזהירות על הרגליים, הסתכלתי בתוך עיניו של האדם שהצמדתי לו את האקדח לראש, וראיתי חרטה.
זהיתי אותו, הוא עמד בראש הפרמידה, גם עכשיו וגם לפני חמש שנים.
הוא קפא במקום ואני הלכתי אחורה מתרחקת ממנו.
"אתה תמיד בראש הפרמידה"
אמרתי והמשכתי:
"למה אתה עושה את זה?"
לשנייה הוא לא ענה. הוא לקח נשימה ואמר:
"למה את חושבת שאני רוצה לעשות את זה?"
המשפט הזה בילבל אותי, מאוד.
"אם אתה לא רוצה, אז למה אתה עושה את זה?"
שאלתי. הוא לא ענה.
"זה למה היית כל כך מתחשב לפני חמש שנים?!"
אמרתי. הוא שוב לא ענה.
פתאום, מצאתי את העצמי מוצמדת לרצפה, עם כאב נוראי בפרצוף.
"אני מצטער"
אמר האיש בראש הפרמידה בקול נטול רגש כשאגרופו היה מונף באוויר.
האגרוף שלו התקדם לכיווני בקצב מהיר, אבל לא מספיק, כי הספקתי להגיד:
"סנטרה רומנה" (Sentara romane)
ופתאום הזמן נעצר. הכל פשוט קפא במקום. הכל חוץ ממני.
איזה מזל שהכישוף עבד ולא התפוצץ לי בפרצוף. תודה אן!
קמתי באיטיות מהאדמה, התחלתי ללכת בשדה הקרב וסרקתי כל פרט ופרט.
זה היה מזעזע. המון לפריקונים היו פצועים, לא מתים אבל פצועים. כבר חצי מיחידת האלפים הלבנים הייתה מנוטרלת על האדמה. רק בסביבות העשרים אנשים עדיין נשארו עומדים.
הלכתי בין מטחי הלייזר שהיו קפואים באוויר. הרגשתי איך אפילו העצים קפאו במקומם. התכופפתי ובדקתי מה אם הפצועים, והיה לי הרבה יותר קשה לטפל בהם בגלל עצירת הזמן.
לא, לא, לא, זה ממש רע! והכל בגללי! הייתי יכולה לעצור אותם לפני. למה ה'חליפות השחורות' היו חייבים להתחיל לתקוף?!
והכל בגללי. הם העבר שלי ואף אחד לא צריך להתמודד איתם חוץ ממני!
כאב לי לראות את כל הבלגן, והרגשתי כאילו אני פשוט הולכת ליפול מהרגליים. דמעה קטנה זלגה מעיני כי ידעתי מה הייתי צריכה לעשות.
הייתי צריכה להיפרד.
YOU ARE READING
Grey A \ The Story Of A Fallen Angel
Fantasyאני לא יודעת איפה טעיתי, אבל כל מה שניסיתי לשכוח חזר, והרבה יותר גרוע. ידעתי שאין מה לעשות, אם אני רוצה לשמור על מי שאני אוהבת, אני חייבת לברוח. ~~~~~~~~~~~~~~~ למה היא הייתה חייבת לברוח? אני לא אשם! איך יוצאים מהסיפור הזה?! ...
