נקודת מבט - פולי
שבוע ארוך של אימונים עבר ואני מרגישה מיואשת. אני מרגישה כאילו אני הולכת להישלח לכלא.
לחשים, כשפים, אומנויות לחימה, נשקים, גרזן. אני מרגישה כאילו חזרתי לאימונים עם סמי במפקדה.
הגוף שלי כבר צעק למנוחה אבל לוצה ומלאה פשוט לא אפשרו את זה.
הייתי קמה עוד לפני שהשמש עלתה ויוצאת עם בלאק הריצה מאוד ארוכה ביער המכושף, כי הוא אמר שהדבר שאני אצטרך לעשות הכי הרבה חוץ מלהילחם זה לרוץ.
אחרי הריצה היינו חוזרים בחזרה למעגל שהתברר לי כאנדרטת הסראנים.
הסראנים, הם זרם בתוך קהילת המכשפים. הם נהגו להשתמש ברונות, וכך להגן על קהילותיהם, הם היו שוחרי שלום.
אבל יום אחד הכל השתנה.
ריימיאן שעוד לא נהפך למכשף הדגול רק אז גילה את מעגל הרונות והתחיל לנסות לפצח אותו והתחילו להתגלגל שמועות.
כל היצורים שמעו שמשהו מוזר קורה בקהילת הסראנים וזה הביא את משטרת הפיות לכפר שלהם.
המשטרה ויחידות מובחרות בתוכה שמרו על הכפר כי הם הבינו שיש פוטנציאל אדיר לדבר אשר התחולל שם.
והכל הלך חלק, ריימיאן פיצח את המעגל הרונות ויצר את הכישוף של היער המכושף, וכמובן הגן על הסראנים.
אבל כשהוא נפטר כבר לא היה מי שיגן עליהם וזה משך המון יצור שרצו לנצל את הכוח.
הסראנים ידעו שזה יקרה בשלב כל שהוא ולכן הם שרפו כל זכר למעגל הרונות. כל הרישומים והשרטוטים של ריימיאן כל עבודתו שלקחה את רוב שנות חייו נשרפה בכמה דקות קצרות.
כך כולם מאמינים אבל אף אחד לא באמת יודע.
השמועה על שרפת סודות המעגל עיצבנה את כולם ואני לא מדברת רק על היצורים שרצו לעשות בכוח שימוש רע, גם משטרת הפיות הושפעה מהכעס והחזירה את כוחות המשטרה ששמרו על הכפר.
הסראנים היו חסרי הגנה.
לא הרבה אחרי החזרת הכוחות המשטרתיים כנופיית קוסמי מאגיה שחורה בשם בריאסט החליטה שהסראנים חייבים לשלם על מה שעשו.
באיומים הם הביאו את כל הסראנים לאנדרטה שאז נקראה היילאן ושם הם הרגו אותם כל אחד בתורו עד שלא נשאר אף סראני חי.
לפחות ככה הם חשבו.
שתי סראניות צעירות, תאומות, הצליחו להתחמק מגזר המוות שנגזר על הסראנים.
לוצה ומלאה.
אף אחד לא ידע מהטווח בהיילאן עד שהתאומות הצליחו להגיע למטה המשטרה ולספר מה קרה.
היילאן נהפכה לאנדרטת הסראנים והתאומות סימנו אותו ברונת העלמות כך שלא יהיה ניתן למצוא אותו ביער המכושף.
אחרי הריצה, שנתתי לה את השם ריצת הסבל, היינו הולכים למפה של היער ומתרגלים מסלולים ומקומות בעל פה. גם לא הדבר הכי כייפי שאפשר לעשות.
אז הייתי נמתחת והולכת לאימון נשקים, ארוחת בוקר ואחר כך אומנויות לחימה עם מלאה. זה הרבה יותר קשה ממה שאתם חושבים, זה לא נגמר!
לא משנה כמה נזהרתי תמיד הייתי נפצעת באימון נשקים בין אם זה הגרזן או החץ וקשת. מלאה גם לימדה אותי איך לאלתר נשק מדברים שנמצאים במקום. מגניב, נכון?
ואחרי כל זה מגיע החלק האהוב עלי ביום ארוחת צהריים! אני לא יודעת מה הסוד שלהן לאוכל כל כך טעים אבל אני רוצה לגנוב אותו. בעיקר המלפפונים החמוצים!
לא, אני לא בהריון אני פשוט אוהבת מלפפונים חמוצים.
אחרי ארוחת הצהריים אני עוברת ללמוד עם לוצה. היסטוריה של היער, אגדות אמיתיות, יצורים קסומים, כשפים, רונות, בקיצור ריכוז הקשבה והרבה כישלונות כי אני לא טובה בכשפים.
אני זוכרת שפעם אחת אני ולוצה עבדנו על שיקויים. הייתי צריכה להכין שיקוי שינה פשוט, אבל בגלל שלא שמתי את המרכיבים בסדר הנכון הכל התפוצץ לי בפרצוף. לא כיף.
בסוף הלמידה עם לוצה ערב כבר ירד, מה שאומר ארוחת ערב ולישון.
זאת הייתה שגרת היום שלי במהלך תחילת תקופת האימונים.
"לדעת, לזכור, לבצע"
זה מה שהתאומות חזרו ואמרו לי כל פעם שרציתי להתייאש, וזה קרה הרבה. הייתי שוברת עצמות, קורעת שרירים, נחנקת מחוסר אוויר, ומדממת בלי סוף.
כששאלתי את בלאק למה האימונים שלי כל כך קשים הוא אמר לי שהכל בגלל שלגוף שלי יש את היכולת להחלים ולרפא את עצמו.
ויום אחר כששאלתי את בלאק מה נסגר עם המוטו לחיים שהן כל הזמן חזרו ואמרו לי, הוא אמר לי לא ברשמיות או רצינות:
"הלוואי שהייתי יודע. הן גאונות, אבל כל גאון הוא מוזר"
והדבר הכי טוב שהוא אפילו הוסיף חיוך בסוף המשפט.
אני לא יודעת מה יש במשפט הזה אבל הוא באמת עוזר, הוא באמת נותן לי מוטיבציה להמשיך.
הגעתי למסקנה שהזמן עם מלאה מתיש והזמן עם לוצה מעניין ומסובך.
"מלאה למה האימונים כל כך קשים?"
שאלתי אותה באמצע האימון עם הגרזן.
"כי את צריכה להיות מוכנה"
היא ענתה בקור רוח.
"מוכנה למה?"
שאלתי אותה.
"לצאת לשטח"
היא ענתה ובתגובה אני מלמלתי לעצמי בעצבנות:
"מה חשבתי לעצמי?!"
YOU ARE READING
Grey A \ The Story Of A Fallen Angel
Fantasyאני לא יודעת איפה טעיתי, אבל כל מה שניסיתי לשכוח חזר, והרבה יותר גרוע. ידעתי שאין מה לעשות, אם אני רוצה לשמור על מי שאני אוהבת, אני חייבת לברוח. ~~~~~~~~~~~~~~~ למה היא הייתה חייבת לברוח? אני לא אשם! איך יוצאים מהסיפור הזה?! ...
