נקודת מבט - טיי
ישבתי בשקט על הכיסא בדוכן העדים. היה חושך באולם כי הוקרן סרט מטעם ההגנה. בסרט ראו אותי נלחם בחדר המשתנה נגד הצמחים הטורפים.
את תחילת הסרט הריצו קדימה וחזירו למהירות רגילה בקטע שבו אני כמעט הובסתי. על המסך נראתי גוסס, פצוע ומדמם בצורה חמורה, ראיתי את הפחד בעיניהם של כמה מהיושבים בבית המשפט וחשבתי שאולי זה יגרום להם לרחם עלי.
אבל כל הרחמים נעלמו ברגע שהם ראו אותי באוויר עם עיניים זוהרות ומפחידות. לא ידעתי מה קרה בזמן שהייתי במצב עליון, אמנם זאת רק הפעם השנייה שלי במצב עליון אבל אני אף פעם לא זוכר מה קרה בזמן הזה.
הייתי מפחיד, לא מצחיק, הייתי מפחיד. כדור המים התגבש סביבי, ריפא את כל פצעיי והפך לטבעת מים שהסתובבה סביבי. לרגע גם אני פחדתי מעצמי.
אז נשמע קולו של סמי מהסרט, הוא ביקש ממני לייצר קרח, ופוסידון כמו שהוא קרא לעצמו אחרי דיבור קטן איתי? אמר לו שהוא לא יכול לייצר קרח.
רוזי עצרה את הסרט. אני הייתי בשוק וכך גם כל השאר. אף פעם לא ראיתי את עצמי במצב עליון וגם אף פעם לא הרשו לי לראות.
"טיילר לא יכול לייצר קרח אז איך בדיוק הוא הרג את הקורבן?"
רוזי דיברה לחבר המושבעים.
אז משום מקום נשמע תדר גבוה שגרם לכל המנורות להתפוצץ וכל הטכנולוגיה קרסה. כולם התקפלו מכאב, צרחו ואפילו בכו מרוב כאב.
ידעתי בדיוק מה קרה, איך ואיפה. פולי.
לפי רמת הכאב הגבוהה שהרגשתי פולי הייתה קרובה לכאן והיא בהחלט ידעה שהתנהל המשפט שלי. הרגשתי כאב ובלבול רב, ופחד.
לא הצלחתי לקום מהרצפה, הגוף שלי סירב לזוז. כאב ראש מפוצץ החליט להפתיע אותי כשניסיתי להסתכל לצדדים, אבל לא יכולתי לראות כלום כי דוכן העדים חסם לי את כל שדה הראייה.
שמעתי אנשים מתחילים לקום, להתלונן ולקלל. השופט קם מהרצפה וקילל הכי הרבה מכל היצורים החדר. ניסיתי לדבר אבל לא הצלחתי לנשום כך שמה שיצא היה שיעול חנוק.
שמעתי איך קריסטיו עזר לרוזי לקום. לפי הניחוש שלי גם רוזי הבינה מה קרה ומרוב תסכול היא זרקה את נעלי העקב שלה על דוכן העדים. עוצמת הזריקה הייתה כל כך חזקה שהעקבים חוררו את הדוכן כמו סכינים.
קריסטיו שרק בהתפעלות ואני מניח שרוזי נעצה בו את המבט הרצחני שלה. המחשבה הזאת הצחיקה אותי אבל במקום צחוק יצאו שיעולים שנשמעו כאילו אני בדרך להחנק למוות.
"טיי!"
רוזי קראה ורצה לכיווני. היא הזיזה אותי כך שאשכב על הגב והתחילה לחפש פצעים. לא הרגשתי אף כאב או דימום, ניסיתי להגיד לה אבל לא הצלחתי לדבר וזה תיסכל אותי.
"טיי"
היא אמרה בדאגה.
"האוזניים שלך מדממות"
רוזי הדאיגה אותי. השמיעה שלי הייתה בסדר, אבל האוזניים שלי דיממו. מיתרי הקול שלי היו בסדר אבל לא יכולתי לדבר. יופי.
"תקראו לאבטחה!"
צעקתו הרמה של השופט כמעט הרעידה את האולם. פרצופה של רוזי התחלף מפרצוף דואג לכועס.
"במקום לצעוק לאבטחה תצעק לפרמדיקים תבדוק אם יש פצועים ותעשה משהו הגיוני עם עצמך!"
רוזי צעקה בכעס על השופט. אני לא ידעתי איך היה לה אומץ לצעוק על השופט אבל אז נזכרתי שהיא ממשפחת וויליאמס. פחדתי מה תהיה תגובת השופט, הנזיפה הזאת יכולה לעלות לי בעוד שנות מאסר או שיעיפו אותה מיחידה המיוחדת. אבל השופט לא צעק, נזף או פיטר, הוא רק עמד טיפה המום ואז צעק על אנשי האבטחה שיביאו פרמדיקים.
רוזי, יש לה אופי בולט, היא שקטה ומופנמת ובאותו הזמן מנהיגה כריזמטית. אני עוד לא הבנתי איך היא עושה את זה, נראה שזה דורש הרבה קורדינציה.
"אתה בסדר?"
רוזי שאלה. לא בדיוק הקשבתי, הייתי עסוק בלחשוב. יש לי גורל חרא! למסקנה הזאת הגעתי והייתי צריך להבין שזה לא ישתנה.
"טיי אתה בסדר?"
רוזי שאלה שוב. לא הצלחתי לענות, או אולי לא רציתי. רציתי לקפוץ מבניין גבוהה אבל נזכרתי שבכלל לא בטוח שאני יכול למות. המחשבה העלתה חיוך קטן על פני וגרמה לי לעצום את עיניי.
"טיילר אם לא תצא מזה עכשיו אני אסטור לך כל כך חזק שיישאר לך סימן של היד שלי במשך שבוע!"
פולי איימה עלי בכעס.
פתחתי את עיניי בזריזות, פולי ישבה מעלי, עיניה נצצו מבעד למסכה והברדס השחורים. אני שכבתי בתוך מערה מצחינה מגופות, לא זיהיתי את המקום אבל ריח המוות היה בכל פינה. אבנים שרטו אותי בגב ופולי עזרה לי להתיישב.
"אנחנו חייבים לזוז עכשיו! הן עוד שנייה מגיעות!"
פולי האיצה בי ועזרה לי להעמד. הייתי כל כך מבולבל.
איפה אני?
למה פולי פה?
מי עוד שנייה מגיעות?
למה מסריח כאן מגופות?
אני חולם?
"פולי?"
מלמלתי בשקט מזמן שנעמדתי. פולי משכה בי בכוח, היא רצתה שאתחיל לרוץ, אבל לא רצתי הייתי מבולבל מידי.
"דה ז'ה וו?"
שאלתי את עצמי.
"מאוד יכול להיות אבל אין זמן לזה"
פולי אחזה בי בחוזקה והתחלנו לרוץ. צעדי ריצה הידהדו מאחורינו, הן דרכו על עצמות ובשר נרקב וזה היה נשמע נורא.
עצרתי. אני לא יודע למה הפסקתי לרוץ, גם לא הייתה לי סיבה הגיונית לעצור, הן התקרבו יותר מרגע לרגע. רציתי להסתכל אחורה, לראות מי רודף אחרינו אבל הרגשתי כאילו משהו מונע ממני בכוח לסובב את הראש.
"טיי!"
פולי צעקה בפאניקה. היא תפסה בכתפיים ושלי והתחילה לנער את כל גופי.
"טיי תתעורר!"
פתחתי את עיניי וראיתי שוב את רוזי.
YOU ARE READING
Grey A \ The Story Of A Fallen Angel
Fantasyאני לא יודעת איפה טעיתי, אבל כל מה שניסיתי לשכוח חזר, והרבה יותר גרוע. ידעתי שאין מה לעשות, אם אני רוצה לשמור על מי שאני אוהבת, אני חייבת לברוח. ~~~~~~~~~~~~~~~ למה היא הייתה חייבת לברוח? אני לא אשם! איך יוצאים מהסיפור הזה?! ...
