נקודת מבט - פולי
רצתי ביער המכושף בתקווה למצוא כפר. למזלי גל הקול ששלחתי למפקדה המיוחדת הקשה על החליפות השחורות למצוא אותי.
בעודי רצה ומשתדלת לא למעוד בגלל הגלימה השחורה שכסתה את גופי וראשי, מחשבות רבות התרוצצו בראשי. ניסיתי לסדר את כל פיסות המידע, עובדות ושמועות על סוג של ציר זמן.
אבל זה לא עבד. כל פיסות המידע הסתחררו בראשי, והכל בגלל שהמידע על הנסיכה נואר נכנס למוחי בהפתעה.
"יופי הנסיכה נואר! דווקא חשבתי שאת יכולה לעזור לי!"
מלמלתי בעצבנות תוך כדי ריצה. אבל אז לחישה קטנה עצרה את ריצתי:
"אני כן יכול לעזור לך את עוד לא נתת לי את ההזדמנות לעשות את זה"
בלבול תקף אותי. בעזרת הכוחות שלי הקשבתי וניסיתי לברר מי אמר את זה, או מאיפה הלחישה הגיעה, אבל כל מה ששמעתי היה פעימות לב או קולות מוזרים של יצורים ביער.
הלחישה הזאת הוציאה אותי מריכוז, ועצם העובדה שלא הצלחתי לאתר את מקורה שיגע אותי.
ניסיתי לחזור אחורה שתי צעדים ולהקשיב, אבל שום דבר לא קרה.
מרוב כעס נתתי אגרוף לעץ ואמרתי בזעם:
"יופי! עכשיו אני משתגעת!"
הכעס קצת נרגע אבל כאב חד תקף את כף ידי. כשהרמתי את ידי לראות מה כואב ראיתי שכל כף ידי הייתה שבורה מרוב עוצמת המכה.
"יופי עכשיו העצים כאן הם אבנים"
אמרתי כשדמעה אחת בוגדית של כאב ברחה מעיני.
"פולי, די להכאיב לעצמך. חשבת שהעצים כאן לא יהיו חזקים?! היער חי"
אותו קול אימהי לוחש לי, ואותו תסכול כשלא מצאתי את מקור הלחישה. בדרמטיות נפלתי על האדמה, ואבן חדה נתקעה לי בתוך הברך.
התיישבתי על האדמה תוך כדי שנזהרתי על כף ידי השבורה, וכופפתי את רגלי כך שהברך תהיה קרובה.
הסתכלתי על הברך שלי שדיממה כמו ברז שסגרו אותו רק עד חצי הדרך. בקיצור דימום רציני.
האבן הייתה תקועה בתוך בשרי ממש כמו נעץ שתקוע בתפוח, רק מדמם. המראה הזה היה כל כך מיוחד שעוד דמעה ברחה מעיני. אבל זאת לא הייתה דמעת כאב, זאת הייתה דמעת התרגשות.
אחרי שסיימתי להתפעל מהפצע המדמם שלי, הוצאתי את האבן החדה מהברך שלי והחזרתי למקום את העצמות בכף היד שלי.
YOU ARE READING
Grey A \ The Story Of A Fallen Angel
Fantasyאני לא יודעת איפה טעיתי, אבל כל מה שניסיתי לשכוח חזר, והרבה יותר גרוע. ידעתי שאין מה לעשות, אם אני רוצה לשמור על מי שאני אוהבת, אני חייבת לברוח. ~~~~~~~~~~~~~~~ למה היא הייתה חייבת לברוח? אני לא אשם! איך יוצאים מהסיפור הזה?! ...
