מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

7 | הדובדבן שבקצפת

עכשיו

אני שונאת תשומת לב. היא מביכה אותי, מצליחה איכשהו לחדור מבעד לשכבות העבות של הציניות והאדישות שמסרבות להיפרד ממני. לא כיף לי לחשוב על זה שכל התיכון שמע את השם שלי בוקע בקולי קולות ונקרא בכעס למזכירות. השם שלי בפה שלה.

כריסטינה צ'אנס.

כריסטינה צ'אנס.

אולי רק בגלל זה אני מרגישה ממש לא בנוח כשאני יושבת רגל על רגל בספת העור השחורה. טוב, ואולי גם כי מי לא אם לא איידן סמארס יושב זועף ממש למולי. הנעליים המרופדות והשחורות שלו קבורות בתוך הרצפה ומזיזות את שולי הג'ינס שלו מצד לצד כשהוא מתופף בעצבנות ברגליו ונמנע מלהסתכל עליי באופן מודע.

אני מתריסה מולו במבט. הוא לא נראה לי כמו טיפוס שמעולם לא התמודד עם צקצוקי לשון והטפות בלתי פוסקות. כשמביטים לתוך זוג העיניים הכחולות-ירוקות האלה לא רואים אדם שכל החיים שלו ליטפו לו את הראש בגאווה. יש שם משהו שבור, זוהר לכל אלה שמעזים להסתכל דקות ארוכות. עם השנים למדתי לזהות אנשים שדומים לי — להריח מוניטין רע. ולמרות שאנחנו בכלל לא דומים, ככה לפחות אני רוצה להאמין, יש שם איזה מכנה משותף שגם לו קשה לעכל, אם הוא ככה נרתע ממני כאילו אני מעוררת בחילה. ואולי הוא פשוט נרתע מעצמו, בורח מפחדיו הדוקרניים כאשר מביט בי. זו הרי מראה, ואני לא שופטת כי גם אני פוחדת מהן.

"איידן סמארס," המזכירה מציצה לכיווננו כאשר יוצאת ממשרדו הפתוח כעת של המנהל. "אתה צריך לקרוא לאחד ההורים שלך להגיע לכאן."

"אני כבר לא קטין," הוא אומר בעצבנות, "למה זה נחוץ?"

"אתה עישנת בשטח בית הספר."

"אני כל הזמן מעשן בבית הספר ואתם יודעים את זה," הגבות הכהות שלו זזות מעלה-מטה. "הפעם אפילו את זה לא עשיתי."

גברת פיליפס נראית ממש מיוסרת אבל עדיין ממשיכה בשלה. "אנחנו צריכים לדבר עם אחד ההורים שלך. זה הנוהל ואתה מכיר אותו מצוין—"

"זה סוכם ביני לבין מר בראון."

"מר בראון אמר לך שהמקום היחיד שאתה יכול לעשן בו הוא מאחורי המגרש, אבל אתה עשית את זה לא שם—"

"לעזאזל איתך!" הוא ממש מתלהט פתאום, מקשה פנים ומכווץ עיניים. "לא עישנתי. הנה, תפתחי את המצלמות ונביט במחזה ביחד. אין צורך להתקשר אליהם. מה יוצא לך מזה?"

מה יוצא לך מזה?

היא שלפתע ממש לא בטוחה בעצמה לאחר שספגה את כל מה שיש לאיידן להציע, מתכווצת במקומה. העיניים שלי עוברות כעת עליו, על הלסת הנעולה וההבעה הנסערת. האם מישהו יכול לתעב את ההורים שלו אפילו יותר ממני? גברת פיליפס לוקחת נשימה ארוכה ומתכוונת לענות, אבל פתאום אל החדר הגדול והמסודר נכנס ריצ'ארד ועוצר את הכל, נעמד בפתח עם החליפה השחורה שלו והחיוך היהיר.