מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

מאורת זאבים | II 21

עכשיו,

איידן

יום חמישי המדובר מגיע הרבה יותר מהר מהצפוי. אין טעם ללכת לבית הספר יותר, כי רוב השיעורים לסמסטר כבר נגמרו והבחינות הסופיות נותרו מאחוריי, אז אני ממהר ללכת אל מועדון ההיאבקות ולשבור את אגרופיי על שק האיגרוף. טיפות הזיעה והתסכול נוזלות מעורי החוצה, והמחשבות המענות והאינטנסיביות מתנקות ביחד איתן. אני שואף ונושף, מביט שנית אל הפצעים המדממים.

*

במעלית בחזרה הביתה, המראה חושפת בפניי לראשונה את ההבעה הרדופה שלי. עדיין לא עניתי לאימא שלי על ההזמנה, ואני לא יודע אם בכלל אעשה את המעשה הבלתי אפשרי לפני שהאירוע עצמו יגמר. בפעם הקודמת שהייתי בו דברים נגמרו לא טוב ממש. בלשון המעטה. ואני לא ממש חושב שיכולת ההכלה הגם כך מפוקפקת שלי מסוגלת להתמודד עם אתגר שכזה -

"איידן, ניסיתי להשיג אותך בטלפון." כריסטינה, שיוצאת מדלת ביתה בשנייה שכף רגלי דורכת בקומה המשותפת שלנו, ממהרת לומר בנימה מעט לחוצה. "תבוא לפה."

"מה קרה?" קולי יוצא ממני חפוז מדי, קצת מבוהל. אני סורק את הופעתה הביתית והנינוחה ומניח שמה שמטריד את דמותה הרגועה בדרך כלל, אפילו רגועה יותר מדי, מסתתר בדירתה הפתוחה לרווחה כעת. אני צועד אחריה בצעדים נמרצים, מוכן להילחם במפלצות אם צריך.
האור בוקע מבפנים החוצה, החלונות המבריקים מצוחצחים כרגיל ויש ריח נקי באוויר. רהיטי הוינטג' לא הפוכים, אין סימני מלחמה או כל דבר חריג אחר. אני מתקדם פנימה, אל המטבח המסודר, איפה שכריסטינה זזה הצדה, נצמדת אל המקרר וחושפת בתנועה זאת את הדבר הנורא שקורה מאחוריה.

עיניי נפערות בתדהמה. "סמנת'ה?"

אחותי הקטנה, שכבר לא ממש קטנה, מרימה את ראשה מהבהייה הארוכה בשולחן הקטן בשביל להביט בי בעיניים ירוקות וגדולות. "איידן!" היא מתרוממת, עדיין במדי בית ספר יוקרתיים ובחצאית קצרה להחריד שגורמת לי כמעט לנהום בכעס. "לא ראיתי אותך מיליון שנה," ממהרת לחבק אותי, ידיה נכרכות סביב מותניי. "יש לי הרבה מזל שכריס המקסימה הייתה פה בשביל לארח אותי. אני מחכה לך כבר שעתיים לפחות. אני כל כך שמחה לראות אותך!"

ידיי נכרכות סביב גבה באי נוחות מסוימת, איפה שהשיער הכהה, הארוך והחלק מכסה הכל. אני מסתובב להביט בכריסטינה, שעומדת מאחורינו בשפתיים מתוחות ובידיים משולבות, חיוך מובך נפרש על פניה שמבטאות בלי מילים; מה יכולתי לעשות?

אני מגלגל עיניים, מתנתק מסמנת'ה הנלהבת יתר על המידה ומביט בה מלמעלה, שאלות עולות במוחי. "גם אני אותך, צוציקית. את לא אמורה להיות בבית הספר?"
זה מה שאני בוחר לשאול בידיעה שילדה בת חמש-עשרה פענחה את כתובת המגורים שלי, מצאה את הדירה שלי וחדרה למרחב האישי והסודי שלי בצורה טובה יותר משני ההורים המבוגרים שלנו.