עכשיו
היום שלי מההתחלה פרח קצת עקום.
"אני צריך ממך רק את זה, כריס," ריצ'ארד נצמד אל הטלפון שלו ושולח את קולו מהצד השני של זה שלי. "קיוויתי שאביא איתי את הופ, אבל היא כבר הגיעה לכל האירועים האחרונים וכולם שואלים עלייך. את הבת הבכורה שלי, ומאז שעזבת את מיאמי לא הופעת איתי בשום אירוע ציבורי. זה... מעלה המון שאלות, את יודעת איך זה עובד. אין מקום להתברברות."
אני אולי הבכורה, אבל אני לא שלך. כך רציתי להגיד, אבל אני לא אומרת, ולא רק כי אין במשפט שום היגיון לוגי או בכלל לשוני. "למי אכפת שהם שואלים עליי? אני לא אעשה את זה, ריצ'ארד. אני לא הולכת למסיבות הקוקטיילים שלך."
"זה חשוב לעסק ולחוזה שלנו, להראות קצת כבוד. זה גם הכסף שלך."
"לא, זה לא הכסף שלי," אני נובחת בתוקפנות בקו, "הכסף שלי זה מה שהרווחתי בדאלאס. הכסף שלך זה העיר והבית הזה, ואם זה היה תלוי בי לא הייתי גם נמצאת בשניהם. אם רק לא היית סוחט אותי ומאיים עליי ומזיין בשכל."
"בסדר, רק אל תדברי ככה," מזהיר ועדיין בשלו, "ואני לא סוחט ומאיים. אם לא הייתי מערב את סיפור בית האבות של סבא וסבתא שלך גם לא היית עונה לי בטלפון-"
"אני לא יודעת אם אתה קראת אי פעם מילון, אבל לדעתי זו ההגדרה המדויקת לסחיטה," לא נותנת לו אפילו לסיים את המשפט, "ובשל הנסיבות, אני ממש לא מתכוונת לעשות לך טובה או להיות ילדה טובה וצייתנית. תאיים עליי גם עם זה ואני מבטיחה שאזרוק גם עליהם ולא אתעניין יותר בשום דבר. לא ישאר לך כלום ממני. לא יהיה אכפת לי לא מסבא, לא מסבתא ובטח שלא ממך או מהתיכון המלוקק שהכנסת אותי לתוכו. נאדה."
"כריס תהיי הגיונית-"
"להתראות, ריצ'ארד." ואני מנתקת, לא מנידה עפעף.
צליל הביפ הארוך משתהה יותר מדי. אמליה, שעומדת במטבח ומציצה לכיווני מעבר לכתפה, מלקקת שפתיים בחשש רק מהמחשבה לפנות אליי. ממש כמו ילדה שמבוהלת מהכלב הגדול והמפחיד של הבית ממול. ולבסוף מדברת— "את יודעת, אני לא אמורה להגיד לך את זה, אבל אני לא חושבת שהוא באמת אי פעם יכניס את הנריק וסופיה לפנסיון. הם לא בקשר, אבל הם עדיין ההורים שלו. לשלוח את סבתא שלך, שמתפקדת טוב מאי פעם, למקום שכזה, זה אכזרי..." משתהה. "אפילו בשבילו."
הכלב הגדול והמפחיד השתחרר מהרצועה, וכדאי לה לברוח. "עיניי ננעצות בה באכזריות. את לא יודעת כלום."
היא נאנחת בתבוסה - אני קמה מהכיסא והולכת לאוויר שלי, כי בבית המרווח הזה הוא אפילו לא קיים.
*
מאוחר יותר, בבית הספר, טובי ושון יושבים איתי לפני שיעור ספרות ומפטפטים ביניהם על שטויות חסרות טעם. הראש שלי ריק, ואצבעותיי נעות בעצבנות על המחברות, בלי סיבה שאני יכולה להעלות על הדעת.
YOU ARE READING
מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר
Romansהסיפור הושלם ✔️ כולם כבר יודעים שכריסטינה צ'אנס היא לא אותה הילדה המתוקה שהייתה פעם. פרק העבר שנטרק בפניה נעול, והשדים הנוראיים שמסתתרים שם ואוכלים אותה מבפנים שורטים קצת, אבל היא לא צורחת; היא אפילו לא מדברת. ואם תשאלו אותה למה או איך, כדאי שתדעו...
