"אתה רוצה להגיד לי שעם האמצעים האלה שלך, אין לך מושג מי מתקשר אליי?"
הבוקר שלי התחיל עקום, כמו כל הבקרים בשבוע האחרון. אבל זה היה עקום מכולם, כי בלילה חגגתי את השנה החדשה ואז קרה כל הקטע הזה עם כריסטינה. ולא רק שזה היה חסר לי. כי אחרי שחזרתי הביתה, עצבני, מיואש ומעט שיכור; התחיל לצלצל הטלפון. שוב. כאילו, זה שהשארתי את הרכב שלי במסיבה ההזויה של גבריאל לא היה מספיק גרוע. לא היה מספיק גרוע שהלכתי ברגל רבע מהעיר החמישית בגודלה בכל ארצות הברית. שישנתי שעתיים במקסימום, לילה לפני החזרה ללימודים. היו צריכים גם לחזור הצלצולים המטרידים האלה, עם הנשימות האלמוניות ברקע.
"לא," אומר הבחור הממושקף בתחנה. הוא מעיין שוב במחשב, ואז מסתכל עליי במבט חסר תשובה. "מי שמתקשר אלייך מתקשר אלייך מטלפון ציבורי."
"איזה טלפון ציבורי?" אני מתאמץ לא להשחיל את המילים 'פאקינג' באמצע המשפט. במקביל הבחור קודח חורים במחשב המרותק לשולחן המשטרה שלו, מתעלם לחלוטין מהנימה החצופה שלי. אני מאשים את שעות הבוקר. בוודאי מתמודד עם בחורים כמוני על בסיס שעתי, ככה שהוא פיתח מנגנון.
אבל זה לא שאני ככה ביום-יום.
"כתוב פה," מכווץ את עיניו בריכוז, "טלפון ציבורי מול חנות מוצרי חשמל בפנסילבניה, פילדלפיה. תשמע, אני יכול להגיש בקשה לבדיקת מצלמות האבטחה הכי קרובות באיזור, אם כי אני לא רואה שיש פה איזו מצלמה..."
אני מפסיק להקשיב החל מהאיזכור על פילדלפיה שנפלט לו מהפה, כי הרי ברור לי מה כל זה אומר, והשאר הופך לרעשי רקע - ולא בגלל העייפות שלי. יש רק בן אדם אחד שנמצא בפילדלפיה ושיש לו אינטרס לשגע אותי ולבלגן לי את החיים.
אני מרים את ידי בשביל לעצור אותו מלהמשיך לדבר - "הבנתי. נראה לי שיהיה פשוט יותר לחסום את המספר ולהחליף אותו באחד אחר. תודה על העזרה."
הבחור מחייך בלי שיניים וחוזר לעיסוקיו המתישים. כל זה, מתיש. אני עוזב את מחלקת הסייבר בתחנת המשטרה המוכרת ופונה לחדרון המזכירות הקטן. יש שם קפה ואת כל הדברים שאני צריך בשביל להתחיל את היום שלי בצעדים כלשהם, גם אם הם צולעים עד כה. במילא אני לא אספיק ללכת ללימודים בזמן, אם כי זה לא משנה. סביר להניח שחצי מהנוכחים בבית הספר יעדרו היום. יש אפשרות לא להגיע ללימודים בתקופה הזו של השנה, כי יש חופשה מחוברת עם כריסמס, אך לתלמידים מתקשים יש אפשרות להגיע לשיעורים פרטניים ולהשלמת חומר. ולי, עם כל הכבוד לציונים הנחמדים שלי עד כה, יש כמעט שנתיים שלמות שדחסתי לקיץ האחרון לשפר משמעותית.
אני בדיוק עוזב את החדרון עם כוס קרטון רותחת כששני שוטרים חולפים על פניי—
"מקרה קשה. זה בית שנשרף עד היסוד. אבל בעצם מה ציפית ממשפחה שמורכבת מאב שיצא הרגע מהכלא ומאם שמכורה לקראק? ככה זה איתם, כל הלטיניים האלה, ועוד בשכונה הזו."
YOU ARE READING
מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר
Romanceהסיפור הושלם ✔️ כולם כבר יודעים שכריסטינה צ'אנס היא לא אותה הילדה המתוקה שהייתה פעם. פרק העבר שנטרק בפניה נעול, והשדים הנוראיים שמסתתרים שם ואוכלים אותה מבפנים שורטים קצת, אבל היא לא צורחת; היא אפילו לא מדברת. ואם תשאלו אותה למה או איך, כדאי שתדעו...
