עכשיו
אולי הכל נראה חסר תקווה כרגע, אבל אנחנו יודעים את האמת. רק שכריסטינה, הגרסה האפלה הזו שלה, לא ממש מסכימה עם זה.
*
בפעם הראשונה בחיי אני מודה על הרגעים הנמוכים שחוויתי שלימדו אותי לקחת דברים בפרופורציות. אולי בזכות זה, והפרווה הרכה של מטילדה, אני לא שובר את כל הרהיטים בבית אחרי שכריסטינה העיפה אותי החוצה לכל הרוחות, והגשם הארור כמובן. אז אני מתיישב בהתרסה על הספה ומעיף ממני את הנעליים הספוגות; מטילדה המנחמת מתכרבלת בין זרועותיי המתוחות.
יכול להיות שזו הייתה תגובה הולמת אם הייתה צורחת עליי ומתהפכת במלוא עוצמתה. אני מסכים שזה מגיע לי. אבל הצורה החדשה הזו של כריסטינה צ'אנס לא שידרה אליי אפילו כעס, אולי קצת בוז אבל יותר מכך, היא התעלתה על כל אלה ופשוט בהתה בי בעיניים חלולות. תחושה כזאת שזה משהו שכבר רגילה לה - להתאכזב מבני אדם.
ועכשיו אני בצד השני, בצד שלהם.
אז יום למחרת אני מתחיל לקיים את ההבטחה שפלטתי בלב שלם, אם כי ידעתי שלהפוך להיות חבר של אמת עבורה יהיה משהו שקשה לעשות ולא כי אני שקרן.
זה יום חופש היום ולא מזמן גברת צ'אנס, הזקנה החביבה שגרה ממול, רמזה לי בקריצה לא מתנצלת שהנכדה שלה התחילה לרוץ בצד הצפוני של הטיילת בשעות הבוקר המוקדמות. הסיכוי לא היה גבוה, במיוחד לא במזג האוויר הסוער עוד מאתמול, אבל אני מחליט לנסות את מזלי.
אני חונה את הרכב באיזו חנייה ריקה כמעט - אבסורד דפוק לעיר דפוקה כמו מיאמי. הרוח מכה באוזניי בפעימות קפואות אבל אני מגביר את הדופק החם כשנעליי מכות במדרכת העץ הרטובה. הגלים נשברים ומתרסקים אחד בשני אבל אני מתעקש לא להצטרף אליהם, להילחם על קרני האור הלא קיימות בשמיים. ואת האמת שאני בכלל לא בקטע של ריצה, רק אוהב לדפוק את האגרופים שלי בשק החבטות במועדון ההיאבקות. אז מהר מאוד אני מתחמם יותר מדי, ולא רק בקטע פיזי, כי המסלולים נהיים דומים מדי ואני לא רואה אפילו זכר לדמותה בכל הסיטואציה המתאמצת הזאת.
איזו אישה מבוגרת עוקפת אותי בהליכה מהירה כשאני נעצר בעצבנות באמצע הקטע, מעיפה בי מבט תוהה. אני נאבק בדחף לפלוט הערה חצופה שתתן חופש לתסכול הלא סבלני שלי, אך נושך את הלשון בכוח. בינתיים הגלים ממשיכים להשתלט על המוזיקה הפועמת והגם ככה חלשה שבאוזניות שלי.
עיניי ננעצות בחליפה הורודה והזוהרת של האישה הרנדומלית הזו שמתרחקת מצעד לצעד, בעוד שמלפניי מגיחה דמותה המהירה והבלתי נתפסת של כריסטינה. שיערה הכהה אסוף במן פקעת אסופה ומבולגנת ולגופה הדק מכנסיים לבנים וצמודים וחולצת טופ תואמת. והיא אפילו לא מבחינה בי, או שלא רוצה להבחין. רק מתרחקת בריצה מאוד מהירה עם גבה ממני.
YOU ARE READING
מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר
Romanceהסיפור הושלם ✔️ כולם כבר יודעים שכריסטינה צ'אנס היא לא אותה הילדה המתוקה שהייתה פעם. פרק העבר שנטרק בפניה נעול, והשדים הנוראיים שמסתתרים שם ואוכלים אותה מבפנים שורטים קצת, אבל היא לא צורחת; היא אפילו לא מדברת. ואם תשאלו אותה למה או איך, כדאי שתדעו...
