מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

34 | שושנים אדומות, 21

ג'קט לבן, שושנים אדומות.

21.

מצמוץ.

שאיפה.

נשיפה.

מצמוץ.

באותו כיווץ עיניים בלתי נשלט הבד נשמט מבין ידיי, כמו כן האדמה היציבה שמתחתיי; אני משתנקת, נחנקת כאילו גם מעולם לא נשמתי באמת. הכל נדמה מזערי כל כך שהעצום שבהלם הופך לחסר משמעות.

עכשיו

24 שעות לפני

את התקופה האחרונה אני מבלה בעיקר עם איידן וההליכות הרנדומליות שלנו על החוף, בורחת בעצמי ובמוסווה מההתמודדויות בעצב העמוק שפיתחתי עם השנים האחרונות. הכל הופך לצבעוני יותר, והפשטות שבה אני מעורבת פתאום בחיים שלי - נופלת עליי כמו קסם פיות של סרט ילדים עליז.

את סבתא וסבא אני מתחילה לבקר בתדירות גבוהה יותר, לא מתחמקת מן הרצון לשהות לצד בני המשפחה הבודדים שאכפת לי מהם רק בגלל שככה החלטתי פעם בטיפשותי. בלילת הפאנקייקים שאני בוחשת ביום חופש קריר, נצבעת לעיניי בצבע שמנת מפתה, וסבתא שמדליקה את הרדיו ומתעלמת לחלוטין מסבא שנרדם כהרגלו בכורסתו, אומנם שמחה כרגיל אך נראית מותשת.

אני מנסה לא להעניק למראה החיוור שלה יותר מדי משמעות, אך נכשלת כאשר היא רוכנת אל אחת המגירות ומתכווצת במקומה.

"היי," אני מציצה אליה בבהלה, עוזבת את הכל וניגשת אליה במהירות שלא אופיינית לי. "מה קורה?"

היא מתרוממת בחזרה ומשפשפת את זרועה השמאלית כדרך אגב. חיוכה, שתמיד נמצא שם על פניה המתוחות, היפות אף על פי גילה הניכר, נוצץ רחב אך מתחמק. "זה רק קצת לחץ דם גבוה. הגיל נותן לנו לזכור אותו, כריס המתוקה."

"אבל בחיים לא היו לך בעיות כאלה."

היא צוחקת, סוגרת את המגירה כשבידה תבנית שחורה וחוזרת אל השיש. "כשתהיי מבוגרת כמו סבתא שלך, אחרי לידות מרובות ונכדים קטנים שהחיים הנחיתו עלייך, נראה אותך מדברת."

המקצב המלודי של הביטלס לא עוצר מהשתיקה הכבדה שלי ליפול עלינו כמו ברק ביום בהיר. האוויר כאילו יוצא מריאותיי, ככה פשוט רק מהציון הקטן הזה. היא, שמזמזמת משהו תחת אפה, כאילו מסתובבת בבת אחת להכיר במציאות הדברים שהעזה לומר. היא מזיזה את משקפיה על חוטם אפה ומנגבת את ידיה על הסינר המלוכלך, עיניה רצות לתפוס במבטי כאילו הפרו במבטן העז את ההסכם השקט של תבנית חיינו.