מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

9 | ילדות אבודות ורוכסנים פתוחים

אז

"מי מביא ילדים לפני החתונה?" 

לא עניתי על השאלה הרמה שאימא שאלה בארוחת הערב, מכווצת גבות ומשחקת בצלב הקטן שלצווארה. שתקתי בתגובה. הופ לא יכלה לדעת שזו תהיה התגובה של החצי השני של המשפחה שלה להודעה המשמחת שאבא ואנדריאה מצפים לילד משותף. היא בדיוק חזרה מסוף שבוע מהנה בבית שלהם, רק שסיפרה לי בסוד אחרי זה שהוא לא היה כל כך מהנה מעצם העובדה ששהתה בו כמעט לבדה. אבא נסע למלא פגישות עסקים ואנדריאה הלכה לטיפולים קוסמטיים, נחה רגל על רגל מול השמש הקופחת ונפגשה עם חברות מפונפנות. אני לא הרגשתי טוב אז נשארתי בבית, אבל האמת היא שפשוט לא היה לי מצב רוח, לראשונה אולי בחיי. 

"הם לא התחתנו הרי," היא צחקקה בעצב, מודעת לחלוטין לזה שכולם שקועים בצלחות האוכל. "התחתנו?" 

"לא אימא," חייכתי אליה מעבר לשולחן והתעלמתי מחוסר הסבלנות של הופ לפטפט. "אני מאמינה שזה יחמם לאבא את הלב, ילדים זה שמחה." 

היא פלטה מן 'פטט' ציני שכזה. "גם פה יש לו ילדים, שתי בנות בעצם. אני לא רואה איך זה עוצר אותו." 

סטו לגם מהבירה שלו והניח אותה חזק מדי על שולחן העץ הגדול. "הממזר הטחון ישתעמם מהבשר החדש שלו וימצא לו חתיכה אחרת, צעירה ויפה יותר." 

"סטו..." 

"אל תדבר ככה על אבא שלי," הופ התפרצה פתאום לנימה הרכה של אימא, שחררה את המזלג ומתחה צוואר בכעס. "רק בזכות הכסף שלו אנחנו יושבים פה ולא גרים בתוך קופסת קרטון ברחוב!" 

התכווצתי בכיסאי. 

"לא ידעתי שאת יודעת לפתוח ככה את הפה שלך, תראו מה זה," סטו לא התרגש. " ילדונת, אני מציע לך לשתוק ולא להתערב בשיחות של מבוגרים." 

אבל אימא הייתה זו שהשתתקה ורק בהתה בצלחת. ונדמה היה שהופ מניחה לזה, אבל היא רק התחילה. "מתי הרשת ככה לאחד מהחברים שלך לדבר אלינו ככה?" פנתה לפניה המושפלות של אימא, "למה את שותקת כל הזמן?" 

"מתוקה, תפסיקי עם זה," היא ענתה בשקט, תופסת בכף ידו המחוספסת של סטו. "את נורא נסערת. תראי איזה רגועים כולם מסביבך, כריס אוכלת בנחת וגם לך כדאי."