מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

לומר הכל עכשיו | 22 II

עכשיו,

איידן

הזמן עצר מלכת. יצא, עזב אותנו בין ארבעת הקירות החונקים.
ואם כי האולם מרווח וגדול, בדיוק במצב כזה שבו אנשים מרגישים מספיק בנוח בשביל להשתחרר ולעמוד במרחק אחד מהשני, עדיין כל כך צפוף.
פשוט אין מקום לנשום.

עיניי עוברות הלאה, על דמותה הגבוהה, שעומדת כעת בנינוחות ליד ליאם האפלולי; שמלה אדומה ובוהקת לגופה הגבעולי. כוס של שמפניה בידה. ליאם נודד עם מבטו על האולם הרחב, שכמעט כל מי שנמצא בו אינו מבחין כלל באימה שמתרחשת לנגד עינינו, ואז מתקבע עליי; וההבעה שאני רואה שם בלתי ניתנת להסברה. כאילו כלל ואינו הבין מה המשמעות של מעשה זה. המשמעות, בלהביא את העבר המלוכלך שלי אל פתח הבית.
בלפגוע סופית בכל קשר דמי שאי פעם היה בינינו.
בלעשות כואב לא רק לי, אלא גם לבני משפחתנו, שהרי מכירים את הפרשה יותר טוב ממני וממנו.

לפרק את הכל.

מה הוא חשב לעצמו כשהביא את רייצ'ל הארווי ליום הולדת של אבא שלנו? האם חשב על להוציא אותי מדעתי? לחבור אל ההיא שמנסה לפגוע בי ובאנשים שאני אוהב מהרגע שבו שמה עליי את הידיים?
לשנוא אותי, מבלי סיבה נראית לעין, אפילו יותר?

זעם בלתי נשלט, הוא זה שמשתלט על הכל.

"קשה לי לנשו-ם," כריסטינה לפתע נצמדת אליי, ידה על גרונה הלבן כסיד, וראשה נדבק את זרועי. וזה כאילו לראשונה אני בכלל מבחין בה מבעד לטשטוש כעסי, ואולי זה הדבר היחיד שעוצר אותי מלנתר קדימה ולהתנפל על שני האויבים הכי גדולים שלי בשיניים חשופות. אבא מכחכח בגרונו, ואימא שלי, שכבר נעמדת לצידו על הבמה הנמוכה, מנסה לחייך כרגיל, להתעלם עד שהרוחות ירגעו.
שחלילה שום דבר לא יפגע באירוע המתוכנן בקפידה. שהאורחים לא יתלחששו. שאף אחד, אפילו לרגע, לא יעז לשים לב שפרצה לה מהומה שהם אינם היו מודעים לה עד רגע זה.
אבל היא, בדיוק כמו טובי, ג'מייקה, כריסטינה, אבא הנואם ואני, מבינים מה כל זה לעזאזל אומר. רק שהיא, מתעלמת.

"אורחים נכבדים," אבא פוצח בדבריו בחיוך רחב אך ענייני, "מילים לא יביעו כמה אני שמח לראות פה את כולכם..."

אני מלפף את ידי סביב כתפיה, רוכן בכדי לדבר איתה בשקט, בזמן שהיא בכלל לא מקשיבה לי, מאבדת את עצמה באיזה קיר סתמי. ג'מייקה כמעט מנפצת את כוס הזכוכית שלה על הרצפה, בוהה קדימה, איפה שרייצ'ל עומדת בהתנשאות עילאית לצדו של אחי; הבעת פניה זחוחה מאושר.
אני מחליף עם ג'מייקה וטובי מבטים, לא מייחס חשיבות אל אי ההתאמה של כעסנו בסיטואציה הנוכחית. כריסטינה אפילו לא מתאמצת לשאת אליי את עיניה, וזה מחריד אותי לגלות, מה עושה לה הנוכחות של רייצ'ל. אני חייב להוציא אותה מפה.