מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

27 | השיר על הברקים

הגשם הראשון של השנה, מכה אחרת במיאמי. מוקדם מדי. אני בוהה בו דרך החלון הפתוח, נוגעת בטיפות של הבוקר הצעיר ואפילו לא מוצאת את החשק לעשן. בהמשכו של יום הלימודים אני מתעסקת בעבודות להגשה שעשיתי בכזו הצלחה גדולה, זוכה לפרצופים המופתעים של גברת צ'ארליז ולחיוך היומרני שלה ברגע שנותנת לי בחטף שני מבחנים מקופלים. "את קיבלת את הציון הכי גבוה בכל השכבה שלך. יש לך מוח... חד מאוד. כל הכבוד, כריס."

מובכת בטירוף ממנה ומהמילה הטובה שנזרקה בקשר אליי, אני מושכת ברצועת בתיק שלי ומגרדת בראשי. "תודה. אבל יש פה שניים, ואני עשיתי רק אחד."

"ברור שעשית רק אחד," מגיבה כדרך אגב. "השני הוא של איידן. הוא לא הגיע היום ואני יודעת שאתם מסתובבים ביחד, אז ציפיתי שתתני לו אותו. הוא קיבל את הציון השני הכי טוב אחרייך, וזה אמור לשמח אותו אחרי ההשקעה הארוכה שלו לצמצם את הפער. העובדה, בהתחשב בהתנהגות של כל אחד מכם לחוד, שאתם משפיעים אחד על השנייה לטובה, היא בהחלט מפתיעה. מקווה שגם במפגש היום של קבוצת הלמידה תפיקי את הטוב ביותר."

אני מושכת בכתפי ופונה לצאת מהכיתה הריקה אל ההפסקה המיוחלת שלי. "ההצלחה שלו היא לא בזכותי. אתם כולכם תופתעו לגלות עד כמה התווית שהדביקו לו לא דומה לשום דבר שהוא עושה בפועל."

"ואת כריס? האם התווית שהדביקו לך נכונה לגבייך?" תופסת אותי בקולה לפני שאני כמעט מצליחה לעזוב.

אני נעצרת, מסתובבת אליה ומכווצת עיניים. "כן. פה אין הפתעות. אני פשוט לא טובה."

*

תחושת החיסרון מורגשת מדי בשביל אדם שטוען שאין לו את היכולת להרגיש. זה מובן למוח שלי, זה מובן לי. אני מחפשת את עורפו של איידן מבעד להמון, מודאגת מבלי לרצות בזה, אך לא מצליחה לזהות. אולי שוב חלה במשהו? החליט לבסוף לא לראות אותי? התעשת על עצמו? הרי הוא בחיים לא סתם מבריז. הו, שוב מחשבות מציקות.

אני מעשנת את הסיגריה שלי בפינת עישון, בוהה בעננים ומדלגת מעל השלוליות במגרש הפוטבול המוצף. הספרייה פתוחה וחמימה מבפנים, ריקה כמצופה מסופו של יום הלימודים. אבל לא בשביל כולם זהו הסוף, זו היא ההתחלה רק בשביל האלה שלא מוצאים את מקומם. אנשים כמוני. הילדים הפחות טובים.

אני נכנסת מעבר לדלת, מוציאה את האוזנייה מהאוזן ונעמדת מופתעת למול השולחנות והמושבים הריקים. רק דניאל, בבגדי הסטונדט המרושלים שלו, נראה עסוק בלסדר ניירות מול שולחן הספרנית. הוא מרים את עיניו אליי, נזהר בכל מילה שאומר. "אין קבוצת למידה היום. רשמנו הודעה בוואטסאפ."

"אוקיי," אני מושכת בכתפי. "אבל אין לי."

"זו בעיה שלך. לכולם יש וואטסאפ."