עכשיו,
כריס
שום דבר מיוחד לא אירע לפני ההחלטה להיפגש עם דניאל הארווי אחד לאחד.
אנחנו מתיישבים באיזה בית קפה מפונפן במרכז העיר. אנשים עוברים והולכים, ובכל פעם המארחת מחייכת בדיוק את אותו החיוך המתאמץ. שום דבר שהוא אמיתי. אבל אני שותקת ולוגמת מהקפה שלי במקום זאת, עיניי עוברות מלהתבונן בה הלאה.
"את מכירה את המקום הזה?" דניאל חותך את הוואפל שלו ביסודיות בצלחת, עיניו האפורות רק לפעמים מציצות אליי בחזרה.
אני מושכת בכתפי. "זה המקום היחיד שזכרתי. ריצ'ארד אוהב להיפגש פה עם חבריו לעסקים."
"מגניב," זה כל מה שהוא אומר בקלות דעת. אחרי מאמץ רב אני לא מעזה להמשיך ללכת על קו העלילה הזה, נושכת שפתיים בכוח. אני לא חושבת שראוי להגיד מה אבא שלי בדיוק עשה עם אחותו הקטנה של הגבר שיושב ממולי. שבית הקפה הזה, היקר והמצוחצח, כל כך מנוגד לעבר המלוכלך שלנו. עדיף לא לדעת.
לבסוף דניאל מניח את הסכין בצד. "אני שמח שהסכמת להיפגש איתי. אני עוזב את העיר בשבוע הבא, חוזר ללימודים. ככה שאת יכולה להירגע," מחייך בכנות, "אני לא אופיע עם הפרצוף שלי יותר בבית הספר שלך."
מה?
"זה כבר לא מפריע לי." אני פולטת מיד, לא יודעת פתאום מה אני מרגישה לגבי העזיבה שלו. כל מה שניסה דניאל לעשות הוא לחזור אל החיים שלי, ועכשיו כשהפחד ממנו כבר לא כזה גדול, הוא עוזב אותי כפי שרציתי, רק שעכשיו כבר לא רוצה. מה קורה פה בדיוק?
"אני שמח לשמוע," מושך בכתפו ומנתק ממני לאט את מבטו. "את כל מה שנשאר לי מהמשפחה שלי, את יודעת. ההתנהגות שלך כלפיי הכאיבה לי."
תמיד קינאתי באנשים שידעו להגיד את מה שעל ליבם.
דממה.
"לא התכוונתי לזה," זה כל מה שאני מתאמצת לומר, "אני מניחה שזה פשוט מה שאני עושה-"
"זה לא נכון," מתעקש בעודו מגרד בשיערו הבהיר. "כריס שאני מכיר לא חושבת על עצמה ככה. ואל תתחילי להגיד לי שהילדה הזאת מתה, כי גם אם באיזשהו מקום זה אכן כך זה בחיים לא יטשטש אותך בשלמותך. תמיד ישאר חלק גדול שאת פשוט מסרבת להכיר."
אני משחקת בציפורניי ונמתחת לאחור על הכיסא. "אני לא מצליחה להשתנות." המחשבות שלי מתמקדות פתאום בכל האנשים שהסבתי להם כאב; בסבתא שמחייגת אליי פעם בשבוע בשביל לשכנע אותי לחזור לבקר אותה. היא לא מבינה הרי שאני כבר כל כך מאסתי מעצמי. שלהגיע, ככה, בחליפה הזאת של הנכדה האהובה שלה בעוד שהחליפה היא לא יותר מבגד מנצנץ, זה עינוי עבורי. הבפנים ריק ועוקצני.
YOU ARE READING
מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר
Romanceהסיפור הושלם ✔️ כולם כבר יודעים שכריסטינה צ'אנס היא לא אותה הילדה המתוקה שהייתה פעם. פרק העבר שנטרק בפניה נעול, והשדים הנוראיים שמסתתרים שם ואוכלים אותה מבפנים שורטים קצת, אבל היא לא צורחת; היא אפילו לא מדברת. ואם תשאלו אותה למה או איך, כדאי שתדעו...
