מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

ענתיקה הרסנית | 19 II

עכשיו,

כעבור שבועיים

איידן

אוויר הערב הקריר פוגש אותי כשאני יוצא לרוקן את כל ארגזי הקרטון החוצה, אל מיכל המחזור. השכונה שקטה בשעות האלה, במזג האוויר הזה, אבל זה לא מונע ממכוניות בודדות לחלוף, ומאלה אחרות, המסוכנות והמוכרות, להישאר סתטיות בחנייה. ממתינות מאחורי חלונות מוחשכים לאנשים אבודים שידפקו על הזכוכית הקרירה, יעבירו שטר מקומט ויקחו את האסון ביחד איתם הביתה. או אל איזו סמטה חשוכה. יפשילו שרוולים, ידקרו את העור. או שלהפך, יפזרו על הרצפה ויקרבו את אפיהם; לא בשביל להריח.

המחשבה המסוכנת מלווה אותי בחזרה למעלה, איפה שהעיניים המרוחקות של איזה בחור עם ראסטות שמביט בי - מביט בי כיודע דבר, יודע בדיוק במה אני חושק, ומה אני רוצה, לא ימצאו אותי. הוא נשאר לשבת ברכב המחומם ואני, בורח פנימה איפה שדלת הבניין השקופה תפריד בינינו. אני בצד השני של המשוואה הרי; אני מוגן מאחורי הקירות הנוצצים. רטט חולף בכיס מכנסיי, וכשאני נכנס הביתה בשביל להאכיל את מטילדה על הדרך אני משאיר את הדלת פתוחה, אולי יכנס חמצן פנימה. רק כמה דקות אחר כך אני מוצא את הכוח להדליק את הטלפון ולקרוא את ההודעה הוא סבלנית.

זה יום ההולדת של אבא שלך ביום חמישי,

וההכרזה של המשפחה על פרויקטים חדשים. כל מיאמי תהיה, גם החברים שלך וההורים שלהם.

בבקשה תגיע,

זה מאוד חשוב לי , לאבא שלך ולאחיות הקטנות שלך. גם ליאם מחכה לך.

אוהבת, אימא שלך.

אני מביט בהודעה שנשלחה בעיניים צרות וסקפטיות. הלינק הכחול וההזמנה המפוארת לא עוזרים לחלחלה ולחשש המוסווה לחלוף מעליי. מטילדה שמגרגרת על רגליי גם כן, מתענגת על שובה אל הדירה המוארת. ידעתי שהיום הזה יהיה כזה. מהימים האלה שהכל מתהפך וכל הכאב והבעתה שהחבאת יוצאים החוצה ומלגלגים לך בפנים, בלי שום אזהרה.

"אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים," מציינת ג'מייקה מרחוק, בעודה חולפת על פני הפרוזדור בחוץ מעברה של הדלת הפתוחה. קופסאות קרטון עמוסות דברים בידיה. "מה יש?"

אני לא עונה, רק ממלא את קערת האוכל של החתולה ומניח בחזרה על הרצפה, המטרה שלשמה מלכתחילה נכנסתי שוב הביתה. לא שהמרחק היה כזה גדול... ובכל זאת, הרי לא אחרת מאשר כריסטינה גרה עכשיו מעבר לדלת, עברה דירה. המרחק תמיד יהיה גדול מדי. כשאני חולף על פני הפרוזדור בשביל להיכנס פנימה, אל דלת השכנה, החלל המרווח נראה אפילו מבולגן יותר ממה שהיה נראה עשר דקות לפני זה. טובי עומד מעל השולחן, מנסה להחליף נורה סוררת אחת. ג'מייקה מעיפה אבק מהמדפים. הופ, שהבעתה נראית חמוצה קצת פחות בעודה מעבירה חפצים ישנים אל ארגזים ריקים, יושבת על הרצפה בסלון. גבריאל יוצא מהפנייה אל המסדרון של חדרי השינה, מבטו עקום ואפרורי מתמיד בהיבטו על השטיח מתחתיו.