מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

19 | להרטיב במלח

עכשיו

פעם, כשהייתי שקטה ונחמדה, חשבתי שבחיוך חביב ובהנהון קצר אוכל לומר את הדברים שלא הצלחתי להגות בקול.
כשהתבגרתי — וכבר לא הייתי כל כך נחמדה— לפחות נשארתי שקטה, וקיוויתי שאם לא אביט בעיניהם של האנשים הפטפטנים לידי הם יניחו לי לנפשי. יעזבו אותי, ישתעממו.

גם עכשיו אני עושה את זה. שותקת, נותנת לרוח לשטוף את פניי ובוהה בכפות רגליי היחפות. ואיידן לעומת כל האנשים האלה, לא פטפטן. הוא לא לוחץ, לא מכריח. הוא פשוט נוסע עם ידיו היציבות על ההגה ושותק כמוני.

חשוך בחוץ, והכוכבים המעטים והנוצצים בשמיים של מיאמי יפים פחות מהים הסוער. הנסיעה נעצרת ממש מולו, נחרקת בין גרגירי החול. הדממה מתחלפת בצליל פתיחת החגורה. אני, שעדיין נמצאת במן טראנס דומם שכזה, אפילו לא מצליחה למצמץ. איידן יוצא באיטיות החוצה ומקיף אותי ואני עדיין לא מצליחה להניע את עצמי. הוא פותח את הדלת מהכיוון שלי, כך שפניי ממש אל מול הים שהוא כל כך מתעב ובין רגע נבלע בעצמו בתוכו— משתלב בו כאילו הפך להיות הקו שמפריד בינו לבין אותם השמיים.

הוא מתכופף אליי, כך שכמעט מתיישב על החול הרך ובידו השנייה תופס באותם העקבים הגבוהים שהשארתי אחריי, מושיט אותם אליי. "תרצי את אלה?"

מנידה בראשי, אני מסרבת לכל אותן העמדות הפנים שמטרתן הייתה לא יותר מאשר לגרום לי להרגיש טיפה גדולה יותר. קצת פחות חלשה. לא רוצה עקבים שישלו אותי שאוכל להיות טיפה יותר יציבה, זה הרי עושה בדיוק את ההפך. אצבעותיו הארוכות של איידן מניחות את העקבים בחזרה פנימה, ואז הוא מרים אליי את עיניו ושוב אומר — "אני מצטער."

צרודה וחנוקה אני שואלת — "מצטער על מה?"

"על זה שלרגע הנחתי לעצמי לחשוב שאני חכם יותר ממה שאני באמת," עונה בנימה אמיתית וישירה, קולו הנמוך והנעים מצלצל אליי בין הגלים הלבנים. "עשיתי כל כך הרבה טעויות בחיי, שבשנייה הראשונה שראיתי אותך חיפשתי בך את כל החטאים שאולי תוכלי להכיל. ולא הכרתי אותך, אם כי כשאני מביט בך עכשיו אני מבין שהייתי טיפש להניח שאני מכיר אותך טוב יותר ממה שאני באמת. חשבתי שאני רואה בך את עצמי, אבל הדברים שאני מבחין בך כלל אינם דומים לאלה שלי; השדים הקטנים האלה שבראש שלך נכפו עלייך בכוח, בעוד שבסיפור שלי אני הוא זה שלחץ על ההדק."

מנגבת את פניי בגב כף ידי, אני מעזה לענות — "אבל..." ומשתתקת.

"מעולם לא התנצלתי בפני אף אחד," ממשיך אחריי בהרמת גבה כהה והבעה נחרצת. "גם כשהתעוררתי במיטת בית חולים לבנה, ימים אחדים אחרי שכבר מצאו את הגופה של אחותי באחד החופים הריקים בהמשך. ההורים שלי הביטו בי וחיפשו תשובה, ואני לא התנצלתי על זה שהרגתי את התקווה שאולי יצא מאחד הילדים שלהם משהו מיוחד. לא ביקשתי סליחה, לא הגעתי להלוויה. את תוהה לעצמך איך יכולתי אפילו לרגע לחשוב שאני יותר טוב ממך? כדאי לך לתהות, כי זאת השאלה שרצה אצלי בלי סוף בראש מהרגע שיצאת בטריקת דלת מהמכונית שלי לפני שבועיים. מה שעשו לך הוא דבר נורא, והשתיקה שלי היא לא נגעלת אלא מתביישת. נגעלת ומתביישת בעצמי. סליחה."