מֵאֲחוֹרֵי עֲנָנִים שֶׁל שֶׁקֶר

17 | לקטוף את הפרח

ואלס להגנת הצומח

ממליצה בחום. שיר שמתקשר מאוד אל הפרק הזה, עם משמעות הרבה יותר שונה ממה שנדמה לנו בפעם הראשונה.

~אזהרת תוכן קשה.

______________________________

ערוך*

אז

הזמן עובר, אבל הצל השחור חוזר כל הזמן.

רייצ'ל היחידה שמרבה לשאול אותי מה מתחבא מאחורי חיוכי לאחרונה. אימא שיכורה מדי או שפשוט לא בבית, ואבא עסוק בשביל להזמין אותי ואת הופ אליו לסוף השבוע. הכל מתחיל לבעבע מתחת לפני השטח. אולי אם הייתי פחות אופטימית הייתי מתחילה לחשוב שלהורים שלי לא אכפת ממני יותר, בדיוק כמו שרייצ'ל אומרת שוב ושוב, אבל אני מסרבת בתוקף ומתנגדת לה רק בזה. רק, רק בזה.

כשהיא דרשה שאתייצב בביתה ואעסיק אותה זה בדיוק מה שעשיתי, וכשהיה בודד לה או שמשעמם קצת על הנפש, נשארתי לישון. וזה היה מציל אותי.

אבל לפעמים לא כך היה המצב.

*

בלילות האחדים בהם נמצאתי בבית, האור שבקע בין המרווח של הרצפה לדלת נחסם במן הילה שחורה שכזו. בהיתי בחושך, התכסיתי חזק בשמיכה והתפללתי שהדלת לא תפתח כמו שהיא נפתחה מדי לילה ולילה, שנה כמעט, מאז שהייתי בת ארבע-עשרה אולי. אלוהים, אני אפילו לא זוכרת את הפעם הראשונה.
הריבים בין סטו לאימא הגבירו הילוך, וכשהחברים הקולניים שלהם עזבו החוצה באמצע הלילה וקולותיה של אימא נעלמו בשקט, הדלת נפתחה.