In The Twilight Zone

chapter 1

אור הדמדומים נכנס אל חלוני ורעדתי, עוד קורבן והפעם לא סתם אחד, הפעם זה לא היה בן אדם תמים זה או אחר. סוף כל סוף אני מבינה את כל הכאב שאחרים הרגישו כשמישהו שהם אוהבים נלקח מהם. אני שומעת את הפעימות של ליבי ושונאת כל אחת ואחת מהן. למה אני יכולה עוד לחיות והוא לא? המיטה שלי מסריחה משתן אך אני לא נגעלת וזוחלת לתוכה ומצטנפת בשמיכה הדקיקה שלי, אולי זה היה לטובה? אני אפילו לא יכולה לדעת מה עלה בגורלו. האם הוא מת לאחר איבוד דם כמו השאר או ניצל וקם אל עולם אחר לאחר שנהרג? בשני הדרכים הוא נלקח ממני, בשני הדרכים הוא כבר לא מי שהוא היה. אני שונאת את עצמי כי אני מפחדת לדעת מה באמת קרה לו, אני מפחדת לחשוב שאולי עכשיו הוא שוכב בדמו של עצמו ונושם את נשימותיו האחרונות כשאני מחשיבה אותו כבר כמת. אני יודעת שעליי לעסוק בהישרדותי שלי אך הוא היה חלק כל כך גדול ממני שאני מרגישה שליבי נעקר ממקומו ועכשיו רק הדם המקולל הזה מתפרצץ לכל עבר. אני לא מבינה מה קורה עד שמגע חמים ומלוח מכסה את שפתיי ואני צוחקת בשיכרון. אני בוכה. קללה או לא, היא לוקחת ממני יותר משאוכל לנשוא. הרוח הזאת שפעם הייתי רצה בה בלי די רק כי הרגשתי שאני יכולה לעוף ואז לברוח מההסגר הזה שלכד יחד איתו את כל חיי, כל נישמותיי, כל חירותי. הדלת נפתחת אך אני נועצת מבטי זעם בעלי העץ הכפוף שזזים עם קצב הרוח הקרירה. "רוזלין, יקירה בואי לאכול." קולה של אימי נשמע מרחם מתמיד אך אין לה על מה. ידענו שמישהו שאנחנו אוהבים ילקח מתישהו אך לעומתי היא איבדה את בעלה לטובת היצורים קרי הדם הללו לפני שלוש שנים, אני איבדתי לפני כמה ימים את הדבר הכי חשוב לי. אני שוקלת את דברייה אך שוללת כל פעם מחדש. אין לנו הרבה אוכל, הפעם נותרנו רק אני והיא בבית ואני יודעת שארגיש נורא אם רק אכניס משהו יחיד אל פי אז אני מנידה בראשי ולא מעזה לנשום עד שאני שומעת את צירי הדלת של חדרי חורקים ואז את סגירת העץ כנגד הבטון. אני נושמת עמוק, עליי לעכל זאת כמה שיותר מהר. נותרנו רק אני ואמא ועכשיו עליי לדאוג לה. אני דוחפת את המחשבה כמה שיותר קדימה, כדי שגופי וראשי יכיר בעובדה שזהו, הוא נלקח. והוא לא ישוב עוד.

בדיוק כמו נר, הלהבה שבי נחלשת וכמעט כובה כשאני עוברת ליד חדרו הקטן וכמעט מחייכת כשאני חושבת שאוכל להכנס לבפנים והוא עוד יהיה שם, אך זה לא יקרה. זה לא יקרה לעולם ועליי להבין זאת כבר. בתוך דקות ספורות אני מוצאת את אימי על הספה הקטנה והיחידה שבביתנו ולצידה סופי, השכנה. שתיהן מחייכות אך הן לא מתכוונות לכך ואני לא רוצה להשקיע בזה מחשבה מיותרת. אני חולפת על פניהן וחוטפת עוגיה קטנה מהשולחן שלצידן אך ברגע ששיני מתקרבות אל המעדן ואפי מריח את השוקולד אני מניחה את העוגיה בחזרה לצלוחית. שוקולד זה מצרך יקר ואני לא רוצה לדעת איך אימי השיגה אותו אך אני בטוחה במאה אחוזים שעליי לתת לאחרים לאכול אותו. אני פורצת החוצה מהבית כי לפתע הוא מרגיש לי חנוק מדי. עיני דומעות ואני לא מאמינה שזה קורה לי שוב. אני מתקרבת לחומה ודמעה אחת בורחת מעיני. כשאני בטוחה שאני מספיק רחוקה מכל העוברים ושבים אני מטיחה את ידי בחוזקה בחומת האבן וצורחת, לא מכאב למרות שהוא חד בהחלט זה משהו אחר, יגון, אי עיכול של היומיים האחרונים. אני מכה בשנית את החומה, הפעם בכל כוחי ומקללת חרישית את העולם כולו, את החומה, את האנשים שכלואים בתוכה ואת האנשים שחיים מחוצה לה בשמחה רבה. היד שלי מרפה ואני מגלה שיש עליה לו מעט שריטות מדממות אך זה לא מעניין אותי כלל. עיניו החומות קופצות לראשי ואני מאגרפת את ידי בשנית וחובטת בחומה מספר פעמים רצופות כשקללה נפלטת מפי בכל פעם. "ומה את גברת צעירה עושה?" קול חד וברור נשמע וידי קפאה על הסדק הדק שהספקתי ליצור בחומה.