כשאני קמה זה רק בגלל טריקת דלת מצמררת ואני מגלה שעיני כבדות ולחיי דביקות , בכיתי - מתוך שינה. אני נאנחת ומרימה את מבטי לכיוון אלין שכרגע משפשפת את עיניה בעצלנות. "מה זה היה?" היא שואלת ולאחר מכן מפהקת.
"אין לי שום צל של מושג" אני משיבה ומותחת את ידי מתחת לשמיכה החמימה והמסריחה. "איך ישנת? היה לך קר - ידעתי שהיה אסור לי לקחת ממך את השמיכה!" אני אומרת ומגלגלת את עיני לאור טיפשותי.
"לא היה לי קר - תפסיקי להיות קשה עם עצמך רוזלין! אם לא היית לוקחת ממני את השמיכה היית עלולה לקפוא ולקבל מחלה קשה" היא אמרה ועיניה שידרו רצינות. אני מצטמררת, אלין בת ה-12 דואגת מדברים כאלו.
צעדים קלילים ורבים גורמים לי לקפץ ברשלנות מערמת השמיכה שנמצאת על הרצפה, להעמיד את אלין ולהחביא אותה מאחורי. שני נערים שנראים בגילי בעלי עיניים אדומות ופנים נוקשים, יפי תואר עמדו למולנו. "בואו אחרינו" אחד מהם פצה את פיו והסתובב על רגליו כאשר השני התקרב אלינו וגרם לי לתפוס את אלין מאחורי באחיזת צבת ולנעוץ בנער מבט קטלני אך לפי עיניו זה רק שיעשע אותו. "קדימה! למה אתן מחכות?" תוך רגע הוא היה מאחורינו ודחף אותנו קלות קדימה.
אני תופסת את אלין ושמה אותה מלפניי, חובקת אותה בחוזקה ומתכווצת כל פעם שעיניהם האדומות חוקרות אותנו שוב ושוב. "רוזלין, הכל בסדר" קולה של אלין מחלחל לאוזני. "את יכולה לעזוב אותי תסתכלי אנחנו בחדר אוכל" קולה נשמע מתרגש ובפעם הראשונה אני באמת מביטה מסביב ולא נועצת את מבטי בשיערה השופע של אלין בהתגוננות.
מולנו חדר יפהפה, אומנם לא מתאים כלל לפאר של שאר הבית אך אני מניחה שזה כי זה נועד לנו, העם הנחות. בכל זאת, את כל החדר מקשטים דברי זכוכית. השולחן בנוי מזכוכית, הכסאות גם כן ואני חוששת שיהיה נורא קר לשבת עליהם, הסכומים והצלחות ולאחר שאני חוקרת את החפצים אני עוברת במהירות אל תכולת הצלחות ורגליי כושלות תחתיי, אני מאיימת ליפול אך אלין מחזקת את אחיזת ידי בה ואני מתאפסת.
אנחנו פונות לשבת אחת מול השנייה כשהנערים לא עוזבים אותנו במבטם. אלין מסתערת על כל סוגי המתוקים ואני מסתפקת בלחם עם חמאה וריבה, אני אוכלת לאט ובחתיכות קטנות לעומת אלין שבולסת הכל כל עוד היא יכולה. אלין לוקחת לשתייה רק מים צוננים ואני מניחה שזה מכיוון שהיא אכלה כל כך הרבה מתוק ואני לעומתה שותה כוס מיץ תפוזים ומתענגת על הרגע הזה, אם אמא שלי הייתה יכולה לקבל את כל זה והייתי נאלצת לגווע ברעב הייתי עושה את זה.
לאחר שאנחנו מסיימות לאכול את כמעט כל אשר הגישו לנו הנערים הפעם תופסים כל אחת בידה ומתחילים לצעוד במהירות לכיוון המרתף, כשאני מביטה לצדדים אני לא מצליחה להכיל בעיני את הפאר שמסביב אך מספיקה לראות איש בחליפה עומד לצד מעקה כסוף ואוחז בידו כמות ניירות מכובדת ומביט בדלת בציפייה, אז יש פה חגיגה? עיני נפערות ואני נאלצת לפעול ברגע זה כי אני כבר יודעת מה הולך לקרות. יש חגיגה ואצל המין המזעזע הזה כל חגיגה טובה כוללת מנת דם חמה ישר מהוריד. היד של הנער עוד אוחזת בידי וגוררת אותי איתו לכיוון המרתף, אלין מאחורי מביטה מסביב בחיוך עדין והתפעלות ואני נאלצת לעשות את הדבר שתמיד התחמקתי ממנו.
אני תופסת את ידו של הנער שתופס בי ומתקרבת מעט אליו, הוא לא שם לב וממשיך בדרכו. אני כבר יכולה לראות את דלת המרתף מרחוק ואני מתחילה להתנשם במהירות. מרפקי פוגשת בבטנו של הנער שאוחז בי וכאב מזעזע מחלחל בכל גופי אך אני מתעלמת ומנצלת את הרגעים הקטנים האלו שאני לא אחוזה תחת הנער ובועטת בחלציים של הנער שאוחז באלין, הוא משחרר את האחיזה ממנה וכושל על רגליו, הנער שתפס אותי מתעשת במהרה ואני דואגת לבעוט לו בבטן כמה שיותר פעמים עד שהוא יפול לאחר ששניהם משתנקים אני תופסת את אלין בזמן שאני רואה את הנערים מתרוממים על רגליהם ומבט קטלני בעיניהם. אלין אוחזת בי בחוזקה ומהנהנת לכיווני, אני מתחילה לרוץ הכי מהר שאני יכולה ומגיעה לדלת הראשית, כל האנשים שעומדים כשומרים מביטים בי ובאלין אך מניחים לנו כיוון שעינינו אדומות. כרגע אני מוקירה על כך יותר מהכול.
אני עוד אוחזת באלין ואנחנו פורצות את הדלת הראשית אך שתי ידיים תופסות בכתפיי בחוזקה ואני נאלצת לשחרר את אחיזתי מאלין המבוהלת, אני מרימה את מבטי לאט ונער אחד כבר נושא את אלין המבועתת בידיו והשני תופס בפרק ידי בחוזקה וגורר אותי אחריו כשאני נושכת את לשוני בכאב. הנער שאוחז בי פותח את דלת המרתף ואני לא נרגשת כשאני מוצאת את עצמי מוטלת מכל המדרגות עד לקרקע המצחינה, כשראשי פוגע בקרקע אני משתנקת בכאב וכשאני פותחת את עיני הכול סביבי מסתובב ,דמעת כאב בוגדנית זולגת מעיני. כשהכאב פועם בראשי כמו מיליון פטישי ברזל אני מרשה לעצמי לעצום את עיני אך לא לאבד הכרה כי מי שהטיל אותי מראש גרם המדרגות ודאי צוחק כרגע ואני לא אתן לו את העונג.
אלין מגיעה אליי במהירות אך היא על רגליה, לא חטפה ולא כלום ואני נאנחת בהקלה כשאני מבינה זאת. "רוזלין" היא משתנקת ועוזרת לי לעמוד על רגליי. "אני מעריכה שניסית להבריח אותנו - אך למה עכשיו?" היא מכווצת את מצחה באי הבנה.
"אלין - " אני נעצרת כאשר הכאב ממשיך לזחול בתוכי. "הם יקחו אחת מאיתנו, היום. הם חוגגים משהו והם בטוח יקחו מישהי מאיתנו" אלין מנערת את ראשה באי אמון ומובילה אותי למיטה.
"תישני, הלילה אני אשן על הרצפה" היא אומרת ואני לא מוצאת בעצמי את הכוח להתנגד כמו שאני אומרה לעשות ומניחה לכך. למרות שכל גופי זועק וכאוב אני לא מוציאה צליל ונשארת מרותקת למיטה, לא זעה כלל כי אני יודעת שזה יזעזע את גופי וישלח בי זרמי כאב בלתי ניתנים לשליטה.
גם שעות אחרי שאלין נרדמה כבר אני עוד ערה אך עוצמת את עיני, אני לא מעזה לפקוח את עיני אך מפחדת עוד יותר ליפול לשינה, לחזור לפנטזיות כואבות עליו, מפחדת ליפול לפח הזה בשנית ורק בבוקר שוב לעכל את היעלמותו. אני שונאת עצמי, אני שונאת אותם, אני שונאת בעיקר אותם! את החיות שאוחזות בנו ולא נותנות לנו לחיות חיים נורמליים. אני שונאת את זה שאני אפילו לא יודעת מה זה אומר חיים נורמליים, אני שונאת את זה שאני יכולה רק לדמיין ולחלום על חיים כאלו, אני שונאת את אלה שגרמו לי לזה.
~~~~~~~~~~~~~~~~
אוקיי אז החלטתי שאני מעלה פרק כל יום ראשון, שלישי ושישי ואולי אפילו מדי פעם עוד פרק אם תהיה לי 'השראה'. תהנו מהפרק הזה!
תגיבו ותצביעו כי זה נורא חשוב לי וזה מעלה אותי בפופלאריים!
תאמינו או לא לפני כמה ימים הייתי במקום הרביעי!
היום אני בשביעי אבל אני מניחה שאחרי הפרק הזה אני אולי אתפס שוב!
YOU ARE READING
In The Twilight Zone
Fantasy*complete* 'הוא מחייך אליי, עיניו הזהובות בורקות ואני מוצאת את עצמי מכושפת תחת כישוף שלא הכרתי מעולם, אני מוצאת את עצמי חסרת מילים כשגרוני מתייבש בין רגע, אני לא יכולה לעכל את העובדה שעיניים זהובות חודרות מביטות בי ברעב ותאווה בזמן שרגליי מאיימ...
