בחילה נבנית בבטני כאשר ידו של ג'רי אוחזת בידי בעדינות. "בואי" מושך אותי אחריו ואני נאנחת ונותנת לו לגרור אותי אל מחוץ לרכב. "תעצמי עיניים" הוא דורש ואני עושה כדבריו רק מהסיבה שהוא נראה כל כך נרגש כרגע והוא לא נתן לי סיבה יותר מדי מוצדקת לשנוא אותו.
אני יכולה להרגיש את הרוח מכה בפניי ואוויר צלול מוצא את דרכו לאפי. "עכשיו תפקחי" הוא מצווה ואני נענית בציפייה. עיני נפקחות בין רגע ולאחר מכן רוצות שוב להסגר ולהיפתח רק בשביל לבדוק אם זה אמיתי. מולי ניצב בית רחב ידיים הדומה שלמען האמת דומה בגודלו לארמון, מסביבו עצים רבים ובסוגים שונים, פרחים מסביב וכמה מזרקות מרהיבות בצדדים. אני נדהמת ופוערת את עיני. "קדימה" ג'רי דוחק בי ואני נותנת לו להוביל אותי כאשר אני שקועה בשיכרון ברור.
"איפה אנחנו?" אני מצליחה ללחוש כאשר אנחנו מגיעים לדלת וג'רי עוצר את עצמו מלפתוח את דלת העץ הגדולה ומביט בי.
"אנחנו בבית" הוא משיב ואני משדלת את עצמי להוציא עוד מילה;
"אנחנו בבית שלך?" אני נדהמת.
"כן" ובמילה הזאת הוא פותח את דלת העץ הצבועה בחום כהה ואני פוערת את עיני בשנית.
הבית בעל שלוש קומות ואני יכולה כבר לומר איזה קומה משמשת למה לאחר ההדרכה המהירה של ג'רי.
ג'רי מוביל אותנו למרתף ואני נרעדת כי הוא לא הזכיר את המרתף ולכן אני חוששת לגלות מה אמצא שם.
"אין לך מה לחשוש, העיניים שלך בצבע שלנו אז את תשתלבי מצוין, בינתיים" אז הוא כן יודע על כל מה שקורה מבחוץ לעולם שלו.. ממזר.
"מה זאת אומרת בינתיים?" אני פולטת.
"בינתיים אומר עד שהעדשות יפסיקו לשרת אותך ואז כבר קבעו את סדר הדברים" השיב ופתח דלת נוספת מעץ. אני מביטה מעבר לה ומולי ניצבות מדרגות אשר מובילות קומה אחת מטה.
"רדי"
"למה?"
"כי מעכשיו זה הבית שלך" הוא משיב.
"הבית שלי? המרתף מעכשיו הוא הבית שלי?" אני מנערת את ראשי במהירות.
"לבינתיים כן, אל תדאגי את לא תישארי שם כל היום. את תצאי כדי לאכול, כדי לנשום אוויר. את לא חיה כלואה - רוזי" הוא טעה, אני כן חיה כלואה. ברגע זה ממש הוא מסמן לי את הטריטוריה שלי ואת האזור שאסור לי לעבור, כמה פעמים ביום יזרקו לי אוכל ויוציאו אותי לטיול. המילים היפות שהוא אמר? בסך הכל מחפות על האמת, ואני לא מופתעת מהאמת הזאת כבר.
בלי להשיב לדבריו אני יורדת את המדרגות ושומעת אנחה קלה ונערית ולאחר מכן טריקת דלת קולנית ונעילת מתכת. זהו אני כלואה כאן ולכן אני מתחילה למהר אף יותר לתחתית המדרגות ולאחר שאני מגיעה לשם אני לא נדהמת לגלות כמה המקום הזה נוגד את הפאר של הבית. בסך הכל יש בחדר מיטת יחיד, שידת לילה לבנה, שולחן כתיבה שעליו מונח עט יחיד ויומן ולצידו כיסא רעוע מעץ. אני לא מעבירה מבט נוסף בחדר וקופצת אל המיטה.
YOU ARE READING
In The Twilight Zone
Fantasía*complete* 'הוא מחייך אליי, עיניו הזהובות בורקות ואני מוצאת את עצמי מכושפת תחת כישוף שלא הכרתי מעולם, אני מוצאת את עצמי חסרת מילים כשגרוני מתייבש בין רגע, אני לא יכולה לעכל את העובדה שעיניים זהובות חודרות מביטות בי ברעב ותאווה בזמן שרגליי מאיימ...
