״אני הולך, אני אחזור בעוד כמה שעות״, ג׳ונת׳ן אומר ומתקדם אל כיוון הדלת.
״לאן?״, אני שואלת אותו.
״אני לא חושב שזה עניינך״, הוא עונה בגיחוך.
״אתה הולך לרופא?״, אני שואלת, מקווה בתוך תוכי שהוא מתכוון ללכת לשם.
״ביי״, הוא אומר ויוצא.
אני מיד לוקחת את הפלאפון שלי ומחייגת לסם.
״אל תדאגי, הוא איתי״, היא אומרת ישר אחרי שהיא מרימה את הטלפון.
״אוקיי, תודה סם״, אני אומרת לה ומנתקת.
אני מחליטה לצאת קצת מהבית ולשאוף אוויר.
אני מחברת את האוזניות לפלאפון ומתחילה ללכת, והזיכרונות מתחילים לצוף שוב במוחי.
לאחר הליכה של כמעט שעתיים בכל השכונה, אני מחליטה לבקר את רוברט וכריסטינה.
אני פותחת את הבית בעזרת המפתח שברשותי, ורואה אותם יושבים במטבח ואוכלים.
״אנה! כמה טוב לראות אותך שוב!״, כריסטינה אומרת בחיוך רחב.
״היי״, אני אומרת להם ומתיישבת לידם.
״את רוצה לאכול? הכנתי ספגטי״, היא אומרת ומיד קמה לכיוון הארון ומוציאה צלחת.
״אין צורך, כבר אכלתי״, אני משקרת.
״את בטוחה שאת לא רעבה? מאוד רזית בזמן האחרון״, היא אומרת.
״אני יודעת, אבל זה בסדר״, אני אומרת והיא חוזרת למקומה.
״אז מה קורה חוץ מזה?״, רוברט שואל. ״איך ג׳ונת׳ן?״
״אותו הדבר. הוא הלך לפני שעתיים עם סם לרופא ולמתרגל שלו״, אני אומרת.
״בואו נקווה שהזיכרון יחזור לו במהירות״, רוברט אומר ואני מהנהנת.
״זה שובר אותי לראות שהוא לא זוכר אותך, מתוקה״, כריסטינה אומרת לי ואני מחייכת חצי חיוך.
״בכל מקרה, באתי רק לראות מה נשמע איתכם, אני צריכה לחזור״, אני אומרת ונפרדת מכל אחד מהם בחיבוק.
אני יוצאת מביתם ותוך דקה כבר מגיעה לבית. בכל זאת, אנחנו גרים קרוב.
אני רואה שג׳ונת׳ן וסם כבר הספיקו להגיע.
״איפה היית?״, ג׳ונת׳ן שואל אותי.
״זה משנה?״, אני שואלת אותו.
״פשוט תגידי לי איפה לעזאזל היית״, הוא אומר בעצבים.
״יצאתי להליכה ואז הלכתי לבקר את רוברט וכריסטינה, טוב?״, אני עונה ברוגז.
״אני לא מאמין שהמפגרים האלה באמת אימצו אותך״, הוא אומר בזלזול.
אני מתעלמת מדבריו ופונה אל סם.
״איך היה?״, אני שואלת אותה.
״בסדר... עדיין עובדים על זה. הם מניחים שרק בעוד שבוע הוא יתחיל טיפה להיזכר בפרטים קטנים״, היא עונה.
״נקווה״, אני עונה.
--
שבועיים. שבועיים עברו ושום שיפור לא נראה לעין.
שבועיים שלמים שג׳ונת׳ן המשיך להשפיל אותי ולהעליב אותי.
למה אני בכלל עושה את זה לעצמי? למה אני נשארת פה אם יכולתי ממזמן לעזוב, למנוע את כל הסבל הזה?
את נשארת בשביל לעזור לו, אני עונה לעצמי. הוא צריך אותך.
בשבועיים האלה, הסיוטים רק הפכו ליותר ויותר גרועים.
אנחנו צורחים, בכל לילה. שומעים אחד את השנייה, אך לא מדברים על זה למחרת בבוקר.
אני שומעת אותו בוכה. דבר שאף פעם לא ראיתי שג׳ונת׳ן עושה. בחיים לא ראיתי אותו במצב הזה.
המצח שלי לח. כל גופי רועד. באפי ריח של עשן.
אני תופסת בסדינים, מחזיקה את עצמי, מפחדת ליפול. מפחדת שהמטוס יפול.
״ג׳ונת׳ן!!!!!!״
אני צורחת. אני צורחת את שמו ובוכה.
הזיעה מתערבבת עם הדמעות, שזולגות ללא הפסקה.
אני מרגישה שוב את הכאב בבטני, כאילו הפצע הטרי עדיין שם, כאילו אני עדיין מדממת.
אני מרגישה את הכובד של הכנף, שהייתה מעליי. כאילו היא עדיין שם, מוחצת אותי ומותירה אותי תקועה, הורגת את התינוק שלי לאט לאט.
אני צורחת ובוכה ומזיעה ונלחמת עם הסדינים והשמיכה ונראה ששום דבר לא יכול לעצור את זה.
עד שנשמעת דפיקה בדלת.
אני פוקחת את עיניי בבהלה. אני קמה מהמיטה ופותחת את הדלת.
ג׳ונת׳ן עומד שם, בדיוק כמוני, מזיע ובוכה. השיער שלו מבולגן וכל גופו רועד.
הוא עומד שם, שותק, והדבר הבא שהוא עושה מותיר אותי חסרת מילים.
הוא עוטף אותי עם ידיו הגדולות והחסונות, מקרב את גופי אליו ומחבק אותי חזק.
אני בהתחלה מופתעת, אך לבסוף מחבקת אותו בחזרה, נאנחת אנחה עמוקה.
״אני יכול לישון איתך הלילה?״, הוא שואל בקול צרוד.
אני מהנהנת קלות ואנחנו מתנתקים מהחיבוק.
ללא מילים, בשקט מוחלט, שנינו נכנסים אל תוך המיטה ונעטפים בשמיכה, מחבקים אחד את השנייה למשך כל הלילה.
בבוקר, המיטה ריקה.
אני מנסה להיזכר באירועי הלילה הקודם, ומנסה להבין אם זה היה חלום או מציאות.
לאחר כל ארגוני הבוקר אני יורדת לסלון ורואה את ג׳ונת׳ן צופה בטלוויזיה.
״בוקר טוב״, אני אומרת בחשש, לא יודעת כיצד הוא יגיב.
הוא מתעלם ממני וממשיך בשלו.
אני מגלגלת את עיניי. כמובן.
הוא לפתע קם ועולה למעלה לחדרו, ולאחר כמה דקות יורד לבוש ומוכן.
הוא פותח את הדלת ורגע לפני שהוא יוצא הוא אומר, ״אה וכן.. אנאבל? מה שקרה אתמול בלילה, מעולם לא קרה״.
כרגיל, אני נותרת לבדי, אבל שמחה שהמקום שג׳ונת׳ן הולך אליו זה למתרגל ולא לאיזה מקום אחר.
אני שולחת הודעת טקסט לסם לבדוק אם הכל בסדר, והיא אומרת שכן.
אני כל כך שמחה שלפחות היא הולכת איתו לשם, היא כנראה היחידה שהוא סומך עליה בימים אלה.
אני מדלגת שוב פעם על ארוחת הבוקר, ומחליטה לעשות דבר שבחיים לא חשבתי שאעשה- לצאת לריצה.
אני לובשת טייץ שחור וחולצה בצבע כחול.
וואו, אני חייבת לקנות בגדים חדשים. הם באמת נראים כמו סדינים, אפילו עליי.
אני נועלת את נעלי הספורט שלי, לוקחת את הפלאפון והאוזניות ויוצאת.
אני רצה בפארק הגדול שקרוב לביתינו כבר כמעט שלוש שעות ואני מחליטה לעצור, לנוח קצת.
אני מתיישבת על אחד הספסלים ושותה מבקבוק המים שלי.
אף פעם לא רצתי. ובפעמים הנדירות שכן, זה היה לי קשה. משום מה, היה לי החשק פתאום לרוץ מהמחשבה שאולי זה יעזור לי, וזה אכן עזר- הרגשתי רגועה יותר. לא חשבתי על כל הדברים הנוראיים שקרו אפילו לא פעם אחת. התרכזתי אך ורק בריצה ובמוזיקה.
אני מרוקנת את תכולת הבקבוק וזורקת אותו לפח, ומתחילה להתקדם בחזרה אל כיוון הבית.
כשאני פותחת את הדלת, סם וג׳ונת׳ן יושבים על הספה, וכשהם שמים לב אליי הם מיד מתרוממים.
״חיכינו לך!״, סם צועקת וקופצת בהתרגשות.
״מה, מה קרה?״, אני שואלת.
היא לוקחת אותי לחיבוק חם ומביטה בי, ״ג׳ונת׳ן! הוא התחיל להיזכר!״
תגיבו ותצביעו, אוהבת אותכן❤️❤️
YOU ARE READING
Deep Skin 2 - Revival
Romanceמכירים את זה בסרטים כשמישהו מת ופתאום כל החיים שלו עוברים לו מול העיניים? טוב, זה בדיוק מה שקרה לי. אבל העניין הוא... שאני לא יודעת אם אני חיה או מתה. -- החיים של אנאבל ג׳ונסון וג׳ונת׳ן האריס משתנים מן קצה אל קצה בעקבות התרסקות המטוס. הם לא ישנים...
