Deep Skin 2 - Revival

Chapter 14❤️

אני ממש אשמח אם באמת תצביעו ותגיבו, זה ממש חשוב לי❤️

-כעבור חודש-
״אנה! אני הולך למכון כושר!״, אני שומעת את ג׳ונת׳ן צועק לי מהסלון.
״שוב?״, אני שואלת. ״כבר הלכת לשם ארבע פעמים השבוע״.
״אני יודע, מצטער״, הוא אומר ורץ אליי למטבח, מדביק לי נשיקה מהירה על השפתיים ורץ החוצה.
״מה שעושה לך טוב..״, אני ממלמלת לעצמי.

כרגיל, אני נשארת שוב פעם לבד, ומבלה את היום בין טלוויזיה לספרים.
אני מחליטה להנות קצת, ועולה לחדר שלי ומחברת את הפלאפון לרמקולים, והשיר Chandelier של Sia מתחיל להתנגן.
אני מתחילה להזיז את גופי לפי הקצב של השיר, ותוך זמן קצר אני כבר מרותקת לגמרי לשיר ולריקוד ולתנועות וכבר לא אכפת לי מה קורה מסביבי. אני מרגישה חופשיה. אני מרגישה מאושרת.
ואז הלב שלי נעצר.
לוקחות לי כמה שניות להבין מה קורה, וכשזה לבסוף נקלט לי בראש, אני מנסה לצעוק ולצרוח ולבעוט, אבל היד הגדולה של קווין ריד חוסמת את פי ואת תנועותיי.

הוא קושר את ידיי ורגליי, סותם את פי בעזרת פאקינג נייר סלוטייפ, וזורק אותי על המיטה.
״מאוד רזית בזמן האחרון, אנאבל״, הוא אומר ומבט שובב על פניו. ״הפכת להיות לבחורה חטובה ומושכת. אם לומר את האמת, תמיד היית כזאת״.
אני מנסה לצרוח, אבל לשווא. הנייר הזה פאקינג חוסם אותי מלקלל את עצם הקיום של הבן אדם הזה.
״סליחה, מה? לא שמעתי״, הוא אומר בציניות ואז צוחק לעצמו.
״אנאבל, אנאבל, אנאבל..״, הוא אומר ומתקרב אליי. ״התגעגעתי אלייך״.
הוא מלטף את פניי. שפאקינג לא ייגע בי.
״את יודעת, בתור בחור מאוד עסוק כמוני... כבר אין לי כזה הרבה זמן לסקס. וזה פשוט סיוט!״, הוא אומר ומצחקק.
לאן הוא חותר עם זה לעזאזל. לא אכפת לי מחיי המין המלהיבים שלך.
״ופה את נכנסת לתמונה״, הוא אומר.
חה. ברור.
הוא תופס את קצה נייר הדבק ושולף אותו במהירות. אני מתאפקת שלא להוציא צווחת כאב מפי.
״אתה חולני״, אני אומרת לו.
״כבר שמעתי אותך קוראת לי ככה. אולי תגווני קצת?״, הוא אומר בחיוך.
״תשחרר אותי, מה אתה פאקינג רוצה ממני?״, אני שואלת.
״עוד לא הבנת את זה, אנה? אותך. אני רוצה לזיין אותך ואת האיבר מין הקטן שלך״, הוא אומר ומגחך.
״אתה יכול להמשיך לחלום, פריק״, אני אומרת. ״כי זה לא עומד לקרות״.
״תסתמי!!!״, הוא צורח וסוטר לי.
אני מרגישה איך שכל הלחי שלי נשרפת מבפנים, וכבר יכולה לדעת שמופיע עליה סימן אדום.
״בן של זונה..״, אני ממלמלת.
״תסגרי את הפה המזדיין שלך!״, הוא צורח וסוטר לי שוב, הפעם חזק יותר.
אני מרגישה את העיניים שלי נשרפות. יופי, אנאבל. תבכי קצת.
״אני בחיים לא אתן לך את מה שאתה רוצה״, אני ממשיכה להגן על עצמי.
״את ממש מעצבנת, את יודעת?״, הוא אומר. ״צריך לעשות איזה משהו שיגרום לך לסתום״.
הוא שולף מכיסו סכין קטנה ואני מתחילה לייבב.
״חשבתי שהפסקת עם כל זה, חשבתי שאמרת שתעזוב אותנו״, אני מייבבת.
״טוב, שיקרתי״, הוא אומר ואז צוחק, מקרב את הסכין עוד יותר לפניי.
״בבקשה אל תפגע בי...״, אני מתחננת, ולפתע מרגישה משהו שורף על הלחי שלי.
אני מרגישה איך שהדם נוזל מפניי, מתערבב ביחד עם הדמעות.
״זה הולך להשאיר צלקת״, הוא אומר בגיחוך.
אני מתאפקת שלא לצרוח. ״בבקשה רק תעזוב״.
״אני לא עוזב עד שאני מקבל את מה שאני רוצה״, הוא אומר.
״אז כנראה שאתה הולך להישאר פה, כי זה לא עומד לקרות בזמן הקרוב״, אני אומרת.
״תפסיקי!!!!״, הוא צורח ומכניס לי אגרוף לפנים. אני עפה אחורה על המיטה והוא עולה מעליי.
אני צורחת.
״לעזאזל איתך, הזמן שלי נגמר״, הוא אומר. ״ועכשיו תקשיבי לי טוב טוב, את לא מספרת לאף אחד על מה שקרה פה היום. אני אדע אם כן. ואם תספרי למישהו, במיוחד אם לג׳ונת׳ן, אני אהרוג אותך כל כך לאט, שאת תזכרי כל רגע ורגע גם אחרי שתמותי״, הוא אומר באיום. ״זה ברור?״
אני מהנהנת בבכי.
הוא משחרר את הידיים והרגליים שלי וממהר לקפוץ מהחלון.
אני רצה אל חדר האמבטיה, ממלאת אותה במים חמים ונכנסת פנימה. נותנת לכל הדם והזוהמה להתנקות מגופי.
אני יוצאת לאחר כמה דקות ומתבוננת במראה.
יש לי סימן ענקי על הלחי, והפנים שלי נפוחות וכבר הפכו לסגולות בגלל האגרוף.
איך אני אוכל להסתיר את זה מג׳ונת׳ן?
השעה היא כבר ארבע. הוא אמור לחזור כל רגע.
אני ממהרת לחדר שלי ולוקחת את תיק האיפור שלי, מורחת שכבות של מייקאפ על הפנים בכדי להסתיר את הזוועה.
אני מנגבת את הדמעות האחרונות מעיניי ויורדת למטה, בדיוק כשג׳ונת׳ן מגיע.
״היי, בייב״, הוא אומר כשהוא רואה אותי.
״אני אחבק אותך אחר כך. קודם אני חייב לעשות אמבטיה בדחיפות״, הוא אומר בצחקוק. ״אני מסריח״.
אני מהנהנת קלות ומדליקה בנתיים את הטלוויזיה.
לאחר כמה דקות הוא יורד למטה ומתיישב לידי על הספה.
״את עם איפור?״, הוא שואל לפתע. ״ממתי את שמה את החרא הזה?״
״זה סתם, פשוט יצאתי החוצה לקנות משהו והיה לי פצעון, אז שמתי קצת מייקאפ״, אני משקרת.
״אה״, הוא אומר. ״מה קנית?״
״אמממ סתם.. קניתי לעצמי גלידה״, שיקרתי שוב והוא הביט בי במבט מוזר.
״ולא קנית לי?״, הוא שואל.
אני נרגעת מעט. הוא לא חושד כל כך.
״רציתי בהתחלה, אבל אז חשבתי שאם היית חוזר מהחדר כושר והיית יודע שיש גלידה, היית אוכל אותה ואז מדלג על ארוחת הערב, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה נכון?״, אני מתרצת שוב.
״צודקת״, הוא אומר ומצחקק.
״בכל מקרה, מה עוד עשית?״, הוא שואל.
״כלום, האמת. צפיתי בעיקר בטלוויזיה״, אני אומרת.
״אוקיי״, הוא עונה. ״קרה משהו? כי את נראית קצת לחוצה״.
״לא, הכל בסדר. זה סתם כנראה בגלל שקיבלתי מחזור״, אני מתרצת שוב. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני באמת שמחה שהמחזור שלי החליט להגיע היום בבוקר.
״הו״, הוא עונה. ״אז אני מניח שאני אצטרך לזרום״.
״אלוהים אדירים, ג׳ונת׳ן. אתה באמת אמרת בדיחה על מחזור הרגע?״, אני שואלת וצוחקת. הוא מצטרף אליי לצחוק.
״אולי״, הוא עונה וממשיך לצחוק.
״אידיוט״, אני צוחקת ודוחפת אותו קלות.
״חשבתי שכבר סיכמנו שאני אחד כזה״, הוא אומר בגיחוך.
אני מחייכת ומתבוננת בו. אני אוהבת אותו כל כך.
״בכל מקרה, את שומעת?״, הוא מתחיל לומר לאחר כמה רגעים. ״מצאתי לעצמי עבודה״.
״עבודה?״, אני שואלת בהפתעה. ״בשביל מה אתה צריך עבודה?״
״אני לא יודע... די משעמם לי להיות בבית כל היום, זה די מחרפן אפילו. אז הייתי במכון כושר והציעו לי עבודה, נראה כבר״, הוא עונה.
״משעמם לך להיות איתי בבית?״, אני שואלת במבט עצוב.
״בייב, לא״, הוא אומר באנחה ומלטף את שיערי. ״העובדה שאת איתי בבית היא הדבר הכי משמח. זה פשוט שאני מרגיש שאני חייב לצאת קצת, לא להיות כל היום בבית״.
אני מהנהנת בהבנה. ״ומה זו בדיוק העבודה הזו?״
״אני לא יודע, האמת. כנראה לעזור לאחרים שם במכון כושר״, הוא עונה.
״ג׳ונת׳ן האריס? לעזור? משהו פה לא מסתדר לי״, אני אומרת וצוחקת.
הוא מצחקק גם. ״צודקת, אבל ניקח את הסיכון בכל מקרה״.
״אני די מתקשה לדמיין אותך שם מנסה לעזור למישהו מבלי להתעצבן ישר ולעשות בלאגן״, אני אומרת בגיחוך.
״אשתדל״, הוא אומר בקריצה.
״מתי אתה מתחיל?״, אני שואלת.
״מחר, בעיקרון. משתים עשרה עד שבע בערך״, הוא עונה.
״זה הרבה זמן״, אני עונה בדאגה, והראש שלי מיד חושב על מה שקרה היום עם קווין. אני לעולם לא אספר זאת לג׳ונת׳ן, אני בחיים לא אקח את הסיכון. אבל עכשיו כשג׳ונת׳ן לא יהיה בבית, מה אם הוא יחזור שוב?
״אנה?״, קולו של ג׳ונת׳ן מקפיץ אותי.
״מה? אה, כן״, אני עונה במהירות.
״חולמת לי בהקיץ, אה?״, הוא שואל בחיוך.
״מממ, כן״, אני עונה.
״על מה חשבת?״, הוא שואל.
״על זה שאתה משאיר את חברה שלך לבד בבית מעכשיו״, אני עונה.
״בייב, אל תעשה מזה כזה סיפור. את יודעת מה? אולי גם את תמצאי לעצמך עבודה או משהו, תצאי קצת מהבית!״, הוא אומר.
אם בבית של עצמי מסוכן, אני לא רוצה לדעת מה יכול לקרות לי בחוץ.
״נראה״, זה הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו.
״טוב״, הוא אומר ולאחר כמה רגעים מוסיף, ״אני אוהב אותך״.
אני מסתכלת עליו ומחייכת. ״מה אני אעשה איתך, ג׳וני?״
״יש לי כמה רעיונות...״, הוא אומר בפרצוף שובב.
״לא עומד לקרות״, אני עונה בצחקוק.
״נכון, שכחתי לרגע שאת לא זורמת. או שאת כן, בהתחשב הנסיבות״, הוא אומר וצוחק בקול רם.
אלוהים אדירים, הצחוק שלו.
״אתה מנסה להרוג אותי או משהו עם הצחוק הזה?״, אני שואלת בחיוך.
״חס וחלילה״, הוא אומר במבטא ואנחנו צוחקים.