Deep Skin 2 - Revival

Chapter 21❤️

יאאאא הינה אנאבללללל❤️❤️❤️

-כעבור שנתיים-
*נקודת מבט- אנאבל ג׳ונסון*
״אני כל כך שמחה בשבילך, בייבי!״, אני אומרת בהתלהבות וקופצת על ג׳ונת׳ן בחיבוק.
אני גאה בו כל כך. החל מהרגע שבו חזרנו ללימודים, הוא השקיע. הוא באמת השקיע, כי הוא אוהב את זה. ועכשיו? עכשיו זה נגמר. עכשיו, עם הדיפלומה ביד, אפשר סוף כל סוף להגיד שהוא סיים את התואר הראשון שלו.
״תודה, בייבי״, הוא אומר בחיוך ומדביק לי נשיקה על השפתיים.

החיוך לא ירד לי מהפנים למשך כל היום.
בדיוק כמו ג׳ונת׳ן, גם סם סיימה את התואר הראשון שלה בהצלחה.
נשארנו רק אני ודילן, ״תקועים״ לנו ברפואה, לארבע שנים נוספות.
״תזכירי לי לאיזו שעה הזמנת את כולם?״, ג׳ונת׳ן שואל בעודו מחליף את החליפה שלו, שהוא כל כך שונא, לסקיני ג׳ינס וחולצה לבנה.
״שבע״, אני עונה לו בחיוך.
בגלל הסיום של ג׳ונת׳ן וסם, החלטתי להזמין את כולם לארוחת ערב.
כן, למדתי לבשל. וזה דווקא לא רע!!!
כאילו ברור, בהתחלה שרפתי והרסתי כמעט כל דבר אפשרי. וכשאני אומרת את זה, אני מתכוונת לזה. כאילו, איך לעזאזל אפשר להרוס צ׳יפס?!

השעה היא כבר שש, ובדיוק סיימתי להכין את הכל, כולל הקינוחים.
אני רואה שנשארה עוד שעה, ומחליטה לעשות מקלחת קצרה.
כשאני לבסוף יוצאת, אני לובשת שמלה חמודה וקצרה בצבע אדום, שמגיעה לי עד לברכיים.
אני מתאפרת קלות ויורדת למטה. האורחים צריכים לבוא בכל רגע.
ראשונים מגיעים כריסטינה ורוברט, ביחד עם מת׳יו הקטן. אני מחבקת אותם ומברכת אותם לשלום, מובילה אותם עד לשולחן האוכל הערוך.
כמה דקות לאחר מכן, גם סם ודילן מגיעים, וסוף כל סוף אפשר להתחיל את הארוחה.

רוברט פותח את בקבוק השמפניה, שמשמיע רעש חזק, מה שגורם למת׳יו להיבהל מעט. אנחנו צוחקים, בעוד כריסטינה מחייכת אליו את חיוכה הנעים ומרגיעה אותו.
הוא מוזג לכולנו מהשתייה ומרים את הכוס שלו.
״אנה, אני חייב לומר שאת נראית נפלא היום, והאוכל פשוט נהדר!״, הוא אומר לי בחיוך.
״תודה״, אני אומרת ומחזירה לו חיוך רחב.
הפעם הוא פונה אל ג׳ונת׳ן. ״היום זה יום מיוחד, שהאמת.. לא חשבתי שאי פעם יבוא״, הוא אומר ואנחנו מצחקקים. ג׳ונת׳ן מגלגל עיניים. ״היום אחי הקטן סיים את התואר הראשון שלו! אני גאה בך, ג׳ונת׳ן. לחיים!״
״לחיים!״, אנחנו מחזירים ומניפים גם אנחנו את הכוסות למעלה, ושותים.
הארוחה ממשיכה עד שאני מחליטה שזה תורי לדבר.
״הייתי רוצה להגיד גם כמה מילים..״, אני אומרת ותשומת הלב עוברת אליי.
״קודם כל, רציתי באמת להגיד תודה לכל אחד ואחת מכם שהגיעו הערב, זה ממש חשוב לי״, אני אומרת וכולם שולחים לי חיוכים קטנים. ״רציתי לברך את ג׳ונת׳ן וסם, על זה שסיימתם את הלימודים שלכם. אני מאחלת לכם הרבה הצלחה בהמשך, אתם ראויים לזה״.
הם מסתכלים עליי ומחייכים. אני מעבירה את מבטי אל ג׳ונת׳ן, עיניו הירוקות נוצצות כשהוא מביט בי.
״ג׳ונת׳ן, בייבי.. אני כל כך גאה בך, אני אוהבת אותך״, אני אומרת והוא מחייך, אני מסוגלת לראות שהוא מתאפק לא לקום ולנשק אותי.
״ויש עוד משהו...״, אני אומרת לפתע בחיוך שובב. ״יש לי הפתעה״.
כולם מסתכלים עליי במבט מוזר.
״אז חוץ מזה שג׳ונת׳ן וסם סיימו את הלימודים, יש לנו עוד סיבה לחגוג..״, אני ממשיכה. ״היום הייתי יותר משמחה לגלות ש... שאני בהריון״.
הם מסתכלים עליי במבטים מופתעים והם מחייכים. אני מביטה על ג׳ונת׳ן שלא שולט בעצמו וקם ממקומו אליי, תופס במותניי ומנשק אותי.
אנחנו מתנתקים במהירות, ואז הוא מסתכל עליי.
״אז אני מניח שאני צריך לקחת את זה ממך...״, הוא אומר ולוקח את כוס השמפניה מידי. אני מצחקקת.
״אנה! זה מדהים!״, כריסטינה אומרת לי וקמה לחבק אותי.
״אין על הזרע של ג׳ונת׳ן!״, סם צועקת וכולנו צוחקים.
״לא ליד הילד!״, כריסטינה אומרת במבוכה וסותמת את אוזניו של מת׳יו.
הערב רק הולך ומשתפר מרגע לרגע, וכולנו נהנים כל כך.
אנחנו אוכלים, מדברים וצוחקים עד השעה אחת בלילה, ולבסוף אנחנו נפרדים אחד מהשני וכולם הולכים לביתם.

בשעה שתיים וחצי בלילה, אני סוף כל סוף נשכבת על המיטה, מותשת.
ג׳ונת׳ן נשכב לצידי ומלטף את פניי.
״אני כל כך מאושר עכשיו״, הוא אומר ומחייך חיוך ענקי.
״באמת?״, אני שואלת.
״אנה, את בהריון! זה.. זה פשוט.. אוח. כל כך רצית את זה, לא?״, הוא אומר.
״כן, רציתי. ועדיין רוצה. זה טיפה יפריע לי בלימודים, אבל זה שווה את זה״, אני עונה בחיוך.
״אני כבר לא יכול לחכות״, הוא אומר ונושק לשפתיי. ״אני אוהב אותך, אנה״.
״ואני אוהבת אותך, ג׳ונת׳ן״, אני עונה לו ותוך כמה דקות בודדות נרדמת.

--
״את מוכנה?״, ג׳ונת׳ן שואל אותי, מחזיק את ידי.
״ועוד איך״, אני עונה. ״אני מוכנה לגלות אם זה בן או בת״.
עברו ארבעה חודשים, וג׳ונת׳ן לא חיכה שנייה נוספת והזמין לי מיד תור לאולטרסאונד.
״וואו!״, הרופאה אומרת בחיוך.
״מה זה? הכל בסדר?״, ג׳ונת׳ן שואל בדאגה והיא צוחקת.
״אנה, את לומדת רפואה, נכון? את בטח יודעת מה זה אומר?״, הרופאה שואלת אותי ומסובבת אליי את המסך.
אני מתבוננת בו כמה שניות, עד שזה מכה בי.
״תאומים? יש לי תאומים!״, אני צועקת בהתרגשות.
״תאומות, ליתר דיוק״, הרופאה מתקנת אותי.
״אני לא מאמינה! זה מדהים!״, אני צווחת וחיוך גדול על פניי.
ג׳ונת׳ן מחייך גם הוא. ״אני הולך להיות אבא...״, הוא ממלמל. ״אני פאקינג יהיה אבא!״

״אנה! אני פאקינג לא יכול להפסיק לחייך!״, ג׳ונת׳ן אומר לי כשאנחנו בדרכינו חזרה הביתה.
״אני יודעת! גם אני!״, אני אומרת.
״תאומות!״, הוא צועק לי.
״שתי בנות!״, אני צועקת חזרה.
״שתיים!״, הוא צועק ואנחנו צוחקים.
אנחנו נכנסים הביתה ואני מתיישבת על הספה.
״את רוצה משהו? מים? תה?״, הוא שואל.
״לא, תודה״, אני עונה בחיוך והוא מתיישב לצידי.
״חושבת כבר על שמות?״, הוא שואל בחיוך.
״כל הנסיעה חשבתי על זה״, אני אומרת. ״ואני מרגישה שאני ממש חייבת לקרוא לאחת מהן על שם לילי״, אני אומרת בעצב ולפתע אני מרגישה פרץ געגועים אליה.
הוא מתיישב לצידי ולוקח אותי לחיקו.
״הי, זה בסדר...״, הוא אומר ומרגיע אותי.
״ויש לי רעיון לשם השני..״, הוא אומר בקול חלש לאחר כמה רגעים.
אני מרימה את מבטי אליו ומתבוננת בו בתהייה.
״רציתי רק לדעת אם זה בסדר מבחינתך אם... את יודעת... נקרא לילדה השנייה על שם אמא שלי?״, הוא שואל במלמול.
כל מה שאני רוצה לעשות ברגע זה, זה לתפוס את פניו ולנשק אותו.
״ברור, זו לא שאלה בכלל״, אני עונה לו בחיוך. ״חסכת לי כרגע עוד הרבה זמן של מחשבה״.
הוא מצחקק. ״קראו לה לורן״, הוא אומר.
״איזה שם מקסים!״, אני אומרת. ״וזה בדיוק באותה האות של השם של לילי, ככה שזה יהיה קצת דומה!״
״כן״, הוא אומר בחיוך.
״אני אוהבת אותך״, אני אומרת.
״משהו ספציפי שגרם לך להגיד את זה?״, הוא שואל בחצי חיוך.
״אתה. ועל זה שאם הייתי אמא שלך הייתי ממש גאה בך עכשיו״, אני עונה.
הוא מושך אותי אליו ומנשק אותי.
אנחה יוצאת מפיו. ״אני רק לא רוצה שיקרה לך מה שקרה לה״, הוא לוחש באוזני.
״אני מבינה שאתה מפוחד, בייבי. אבל אני מבטיחה לך, הכל יהיה בסדר. אתה סתם דואג״, אני מרגיעה אותו ומלטפת את שיערו הרך.
״הדבר האחרון שאני רוצה זה לאבד אותך״, הוא אומר.
״אני יודעת, וזה לא יקרה״, אני אומרת ומנשקת אותו, מקווה בתוך תוכי שאני צודקת, ושהכל יהיה בסדר.

תגיבו ותצביעו, אוהבת אתכן❤️❤️