Deep Skin 2 - Revival

Chapter 17❤️

אם יש דבר שאני מאוד אוהבת, זה תגובות. בבקשה תגיבו על הפרקים, זה חשוב לי❤️

אני שולח את ידי אל הקצה השני של המיטה, מתפלא שהיא ריקה.
אני לפתע פוקח את עיניי, ומבין איפה אני. מבין את הסיבה שבה אני לבד במיטה.
אני נזכר בכל מה שקרה אתמול, עדיין מתקשה להאמין.
השעה היא אחת עשרה וחצי. אני חייב להתחיל להתארגן.
אני עושה את ארגוני הבוקר ולובש את בגדי הספורט שלי, ממהר לצאת לכיוון החניון.

כשאני לבסוף מגיע לעבודה, אני מתחרט על זה. ממש אין לי כוח להתמודד עכשיו עם אנשים. אין לי זין לזה.
אבל לעזאזל, אני צריך משהו שיסיח את דעתי.
השעות עוברות ומרגישות כמו נצח. אני מביט בשעון. יופי, עברו רק שעתיים.
מעניין מה אנה עושה עכשיו...
רק עכשיו אני מבין למה היא לא רצתה שאני אלך לעבודה. היא לא רצתה להישאר לבד. ואני הייתי טיפש מספיק בכדי לא להבין את הרמזים שלה, בכדי לא לראות את המצוקה בעיניה.
לעזאזל, האישה היפהפייה שלי עברה כל כך הרבה. אין פלא שהיא הפכה לכזאת שברירית וחלשה.
תפסיק לחשוב עליה, ג׳ונת׳ן.
היא בטח לבד עכשיו בבית, בוכה. לא רואה שום טעם לחיים.
אני מתאפק. אני מתאפק כל כך חזק לא לעזוב את הכל ולנסוע אליה.
קים מגיעה ומסיחה אותי מדעתי.
״קצת מרחף היום, אה?״, היא אומרת לי בחיוך וקורצת.
אוח, אני לא מאמין שבאמת הייתי נמשך פעם לבנות כאלה.
אני מתעלם ממנה וממשיך בשלי.
״השרירים שלי קצת תפוסים״, היא אומרת בקול נואש.
״שמעת פעם על מסאז׳?״, אני אומר באדישות.
״לא היה לי זמן, אבל מאחר שאתה פה....״, היא אומרת ומעבירה את ידיה על גופי.
איכס.
אני מנער אותה ממני בשניות, לא מאמין שהיצור הזה באמת נגע בי.
״קרה משהו עם החברה הזאת שלך, מאמי?״, היא שואלת.
פאק. שלא תתערב בפאקינג עניינים שלי.
״אני לא חושב שאני חייב לך הסברים על משהו״, אני עונה לה.
״אויש, אל תהיה כזה!״, היא אומרת ודוחפת אותי קלות.
״כזה מה?״, אני שואל ברוגז.
״כזה תפוס! תשתחרר קצת!״, היא אומרת בחיוך שובב.
אני לא פאקינג שריר שצריך להשתחרר, זונה אחת.
״קים, אולי פשוט תחזרי לתרגילים האלה שלך?״, אני מנסה להיפטר ממנה.
״זה ממש עושה לך את זה לראות את התחת שלי בתנועה, אה?״, היא שואלת ומחייכת.
״הדבר היחיד שזה עושה לי זה פחד, אני די מפחד שמה שיש לך שמה יתפוצץ פתאום״, אני אומר וצוחק לעצמי. גדול. אני פשוט קורע.
אני רואה איך שחיוכה דועך. ״אל תהיה טיפשי! זה לא יכול להתפוצץ!״, היא אומרת בקול צפצפני.
״מצטער, אני לא כזה מבין בדברים מזוייפים״, אני אומר באדישות והולך ממנה. אין לי כוחות אליה היום.
אני מוציא את הפלאפון שלי מהכיס, רואה שיש לי עשר שיחות שלא נענו. כולן מאנה.
הפלאפון מצלצל שוב, ותמונתה החייכנית של אנה מופיעה על הצג.
אל תענה, ג׳ונת׳ן. אל תענה. שפאקינג לא תעז לענות.
אני מחכה עד שהצלצול ייפסק, לא מוריד את עיניי מהתמונה על המסך. כשהתמונה לבסוף נעלמת, אני מחזיר את הפלאפון לכיס.
אני סתם עושה את זה לעצמי.
קים מתקדמת לכיווני שוב.
״מה את רוצה?״, אני נוהם.
״אתה עובד פה, לא? אני צריכה עזרה״, היא אומרת.
״תבקשי ממישהו אחר, אני בהפסקה״, אני מתרץ, העיקר שתלך ממני.
אני מרגיש את הפלאפון שלי רוטט שוב ומוציא אותו מהכיס, בוהה במסך.
״אתה עומד לבהות בדבר המסכן הזה כל היום?״, היא שואלת ברוגז.
פאק. לבת זונה הזאת יש מזל שהיא אישה, אחרת הייתי רוצח אותה.
״תקשיבי לי טוב, מי שלא תיהי. אני פה בשביל לעבוד, לא בשביל לשמוע אותך מקרקרת סביבי כל היום. אז אם בבקשה תואילי בטובך לא להתקרב אליי, אני אשמח מאוד״, אני אומר בקול ציני ומגלגל עיניים.
״אוח! בסדר!״, היא רוטנת וסוף כל סוף עוזבת.
אני ממשיך להביט על המסך שממשיך להראות את תמונתה של אנה. אנאבל היפהפייה שלי.
״יש לך 3 הודעות קוליות חדשות״.
אני קורא את מה שכתוב על המסך, ומחליט לשמוע אותן. כולן מאנה.
הודעה קולית מספר 1, התקבלה לפני כ- 9 דקות.
״היי, ג׳ונת׳ן... זאת אני שוב. רציתי לדעת אם הכל בסדר איתך... לא שמעתי ממך מאתמול ואני דואגת לך. בבקשה רק תגיד לי שאתה בסדר...״
למחיקת ההודעה, אנא הקש אחת. למחיקת ההודעה אנא הקש אחת. לשמיעת ההודעה הבאה אנא הקש שתיים.
אני מקיש על המספר הארור.
הודעה קולית מספר 2, התקבלה לפני כ- 6 דקות.
״אני לגמרי מבינה אותך למה אתה לא עונה לי, אבל אתה חייב להבין שלא הייתי יכולה לעשות שום דבר בעניין. ג׳ונת׳ן.. בייבי.. אתה יודע שאני אוהבת אותך, ותמיד אוהב, בבקשה רק תנסה להבין אותי. אני יודעת שאתה כועס ועצבני ולא יודע איך לחשוב בהיגיון כרגע, ואני ממש מקווה כשזה יעבור לך אתה תבין אותי טוב יותר. אני אשמח אם תתקשר או לפחות תשלח הודעה, אני דואגת לך...״
אני שומע את הקול שלה. הקול החנוק מדמעות שלה. היא בוכה. וזה בגללי. היא סובלת, החיים שלה נהרסים, ואני עוזב אותה. אני פאקינג עוזב אותה.
למחיקת ההודעה, אנא הקש אחת. למחיקת ההודעה אנא הקש אחת. לשמיעת ההודעה הבאה אנא הקש שתיים.
אני מקיש פעם נוספת על המספר.
הודעה קולית מספר 3, התקבלה לפני כ- 2 דקות.
״יודע מה? אני מוותרת, ג׳ונת׳ן. אני פשוט מוותרת. אני עשיתי בשבילך הכל כדי שיהיה לך טוב. כשהייתה לך תקופה קשה, לא עזבתי אותך. נחמד לדעת שאתה עושה בדיוק ההפך״
המילים שלה הן כמו סכין בלב שלי. סכין חדה וארוכה, שמחדירים אותה ללב שלי פנימה ולא מפסיקים לסובב עד שהכל נחרב.
למחיקת ההודעה, אנא הקש אחת. למחיקת ההודעה אנא הקש אחת. למחיקת כל ההודעות אנא הקש שלוש.
אני מקיש שלוש ומכבה את הפלאפון, לא רוצה הסחות דעת יותר.
אני מנגב במהירות את הדמעות הקטנות שמבצבצות מעיניי וחוזר לעבודה, מנסה להתרכז כמה שעות נוספות ולא לחשוב על עצם העובדה שעזבתי את אהבת חיי.

*נקודת מבט- אנאבל ג׳ונסון*
מאתמול בלילה ועד עכשיו לא הפסקתי להתקשר אליו. הוא לא עונה. הוא לא רואה שום טעם לענות לבחורה שמחזיקה בילד של הבן אדם שהרס לכולנו את החיים.
אני מתבוננת במראה. העיניים שלי נפוחות ואדומות מהדמעות, שלא מפסיקות לרדת.
אני מרגישה בודדה מתמיד. מרגישה שכל הקירות של הבית הגדול סוגרים עליי, מוחצים אותי.
והלילה? הלילה חשוך ושקט. מלא בסיוטים. נדודי השינה אינם פוסקים.
והמוח, המוח לא מפסיק לחשוב, כיצד יוצאים מכל הבלאגן שנוצר.
להתמודד עם ההשלכות? להמשיך הלאה? להילחם? לוותר?
הבחירה בידיי. אבל כרגע? אני לא רואה שום טעם בלהמשיך. להמשיך בכל זה.
אני? אני מוותרת.
וויתרתי.
ואני ממש ממש מקווה, שהפעם... זה לתמיד.

אני בוכה שטף של דמעות אוקיי? אוקיי.
ביי.