Deep Skin 2 - Revival

Chapter 23

היום הזה מגיע.
מהר מידי.
היום שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן הגיע. הימים והשבועות והחודשים חלפו להם במהירות והוא הגיע.
ועכשיו? אני לא כל כך בטוח שאני עדיין שמח לגבי זה.

״הכל יהיה בסדר, בייבי.. אנחנו כבר מגיעים!״, אני מנסה להרגיע את אנה ותוך כדי גם להתרכז בנהיגה.
לעזאזל עם הפקקים.
״קדימה!״, אני צועק מהחלון וצופר. ״נהגים מזדיינים..״, אני ממלמל.
״אח!״, אני שומע את אנה גונחת מאחורה מכאב. פאק זה כל כך מלחיץ.
״אנחנו כבר שם בייבי!״, אני אומר ונותן גז כשהכביש מתפנה סוף כל סוף, רואה באופק את בית החולים.

״מיס ג׳ונסון, בבקשה תרגעי! הכל יהיה בסדר!״, המיילדת מרגיעה את אנה.
״אל תלחצי עד שאני לא אגיד לך!״, היא מורה לה.
״א-אני לא יכולה״, אנה רועדת.
אני תופס בידה ומרגיע אותה. ״תתאפקי רק עוד קצת...״
״למה אני לא יכולה ללחוץ כבר?!״, אנה מתעצבנת.
המיילדת מתלחששת עם כמה אחיות שנמצאות לידה.
״אנה, תקשיבי לי טוב״, היא אומרת בקול. ״התינוקות שלך במצוקה עוברית, אנחנו חייבים לקחת אותך לחדר הניתוח באופן מידי״.
״מה?! הן יהיו בסדר?!״, אנה צורחת.
״אני צריכה שתנשמי עמוק והכי חשוב- אל תלחצי!״, המיילדת אומרת לה בעוד האחיות מתחילות להוביל את מיטתה במהירות לחדר הניתוח.
אני רץ אחריהן. ״רגע, ד״ר גרין, הכל יהיה בסדר?!״, אני שואל בבהלה.
היא מסתכלת עליי במבט ריקני ושותקת. ״אנחנו נעשה כל שביכולתנו״, היא אומרת לאחר כמה רגעים.
״ג׳ונת׳ן!!!״, אני שומע את אנה קוראת בשמי.
״אני אפגוש אותך אחרי הלידה!״, אני צועק לה.
״לא! רגע!״, היא צועקת ועוצרת את האחיות.
אני מתקדם לכיוונה במהירות והיא תופסת לי את היד.
״לא משנה מה יקרה, תזכור שאני אוהבת אותך״, היא אומרת לי ודמעות בעיניה.
״אנה, אל תדברי שטויות. הכל יהיה בסדר״, אני אומר בחצי חיוך אבל מרגיש נבגד כשדמעות מתחילות לזלוג במורד פניי.
״את חזקה, אנה, אני לא הולך לשום מקום..״, אני אומר ולאחר כמה רגעים היא כבר לא שם.
אני מתיישב על כיסאות ההמתנה ובודק בכל חמש דקות את השעה.
לעזאזל, אני מקווה שהכל בסדר.
זה למה לא רציתי את זה. פאקינג כל דבר יכול לקרות עכשיו.

עברה שעה.
פאק, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?
אני נשבע שאם קרה לה משהו אני אהרוג את ה-
״ד״ר גרין!״, אני צועק כשאני רואה אותה וקם מהכיסא.
אני מעביר את ידי בשערי בלחץ ומחכה לשמוע מה יש לה לומר.
״איך היא? הכל בסדר? אפשר לראות אותה?״, אני שואל במהירות.
כל מה שהיא עושה זה להביט בי. וזה מספיק.

*נקודת מבט- אנאבל ג׳ונסון*
אני מרגישה כל כך מטושטשת.
״אנה, איך את מחזיקה מעמד?״, אני שומעת את קולה של ד״ר גרין.
״א-אני... יש לי סחרחורת״, אני ממלמלת.
״זה בסדר. זה רק התרופות״, היא אומרת.
״הבנות שלי יהיו בסדר?״, אני שואלת.
״אנה, אני צריכה שתקשיבי לי טוב טוב כרגע. בגלל שמדובר בלהציל גם אותך וגם את התאומות, אני חוששת שזה לא יהיה אפשרי. יש מספר מקרים שיכולים לקרות, את מבינה? יכול להיות שרק אחת מהן תשרוד ויכול להיו-״
״לא!!!״, אני קוטעת אותה. ״אף אחת מהן לא מתה!״
״אנה. את רוצה להוליד היום ילדה או לא? רוב הסיכויים שרק אחת מהן תשרוד, ואת תשרדי יחד איתה-״
״מה את לא מבינה בלא?!״, אני קוטעת אותה שוב.
אני לא אתן לעצמי להרוג עוד עובר. לא שוב.
״אנה, אני יודעת שאת נסערת ואת לא יכולה לחשוב בהיגיון כרגע-״
״אין משהו שאת יכולה לעשות בשביל להציל את שתיהן?!״, אני שואלת ברוגז.
״תקשיבי לי״, היא מרימה את קולה. ״בואי נבהיר את זה ככה: 3 מטופלים, לא עומדים לצאת בחיים היום. את יכולה להיות אחת מהם או לא. בחירה שלך״, היא אומרת בנוקשות.
אני מרגישה איך שהדמעות מרטיבות את פניי.
״הן. אני בוחרת בהן״.