Deep Skin 2 - Revival

Chapter 8❤️

החלטתי להעלות לכן עוד פרק היום, כי ביום-יומיים הבאים לא אוכל להעלות פרקים. אוהבת אתכם💋❤️

*נקודת מבט- ג׳ונת׳ן האריס*
עוד שבוע עובר, ועוד שבוע. שבועיים. שבועיים שלמים בלעדיה.
כל יום בשבועיים האלה ביליתי, למרבה ההפתעה, במכון הכושר.
המכשירים הם סתם בולשיט. אני אוהב את המשקולות ואת הקיקבוקסינג בעיקר.
אני מבלה שם את רוב היום, וכשאני חוזר הביתה מסריח ועייף, אני מתקלח ואז הולך לישון.
מדהים איך שבתוך שבועיים שינוי נראה לעין.
שרירי הידיים שלי גדלו יותר משהיו פעם, ובנוסף אני יותר רגוע.
אבל כל העצבים והתחושות הרעות, חוזרות בלילה. בסיוטים.
שם, בלילה במיטה? אני לא אותו אחד. אני צועק ובוכה, אני מפחד.
מעולם לא הייתי כזה, וזה רק מראה עד כמה הדבר הזה השתלט עליי, על כל החיים שלי.

אני נשכב על המיטה, מעט לח מהמקלחת.
אל תדאג, אני חושב לעצמי. עוד מעט תהיה לח שוב מסיבה אחרת.
אני עוצם את עיניי ומנסה להרגע. מנסה לסלק את כל המראות הקשים שעומדים לבוא.
אבל אני נכשל. והם מגיעים. הם מגיעים וממשיכים לרדוף אותי גם בלילה הזה.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע זו אנה.
בגלל הריב המטופש שלנו, היא לא רצתה לשבת לידי במטוס.
למרות כל הרעש והבלאגן הנוראי שבתוך המטוס, הצליל היחיד שיכולתי לשמוע זה הבכי של אנה.
״אנה!!!!!״, אני צורח את שמה בתקווה שתשמע אותי.
״ג׳ונת׳ן! אני מפחדת!!!!!״
אני שומע אותה צורחת לי בחזרה.
ברור שאת מפחדת, המטוס שלנו פאקינג מתרסק.
״אני יודע, בייבי! זה בסדר!!!! הכל יהיה בסדר... אנחנו נהיה בסדר!!! את, אני, והתינוק שלנו. כולנו נהיה בסדר!!! את שומעת אותי? אני אוהב אותך, אנה!!!״, אני מנסה להרגיע אותה. אני לא מאמין שהמילים האלה באמת יצאו מהפאקינג פה שלי.
היא ממשיכה לייבב בקול.
לעזאזל, אני לא יכול לשמוע אותה ככה.
רעיון עולה במוחי.
אתה כל כך מפגר, ג׳ונת׳ן. אל תעשה את זה.
מה בדיוק אתה מנסה להוכיח?
מבלי לחשוב על זה עוד שנייה, אני פותח את החגורה שלי ומנסה לקום אל אנה. אך במקום זאת, אני עף.
הראש שלי מתנגש במשהו קשיח, ופתאום כל האנשים במטוס הופכים למעומעמים ומטושטשים, עד שכל מה שאני רואה זה חושך. חושך מוחלט.

אני קם בבהלה, מזיע בכל גופי, מתנשם בכבדות.
אני מביט בשעון ורואה שהשעה היא ארבע לפנות בוקר.
לעזאזל, אין טעם לחזור לישון.
אני יורד למטה למטבח ופותח את המקרר. וכמובן, איך שלא, הוא ריק.
אני חייב ללכת לקניות בדחיפות. בלי אנה בבית, כמעט שום דבר לא מסתדר לי. אין אוכל, אין מי שיעשה כביסה, אין מי שיבשל וינקה. אני עד כדי כך תלוי בה.

אני מתיישב על הספה ומדליק את הטלוויזיה, ומתחיל לתהות לעצמי מה אנה עשתה במשך כל השבועיים האלה בלעדיי. האם היא תקועה כל היום בחדר? בלי מצב רוח לכלום ועם דמעות? או שהיא כבר התגברה על הכל?
לעזאזל. אם רק יכולתי לדעת איך היא.
רוברט וכריסטינה לעולם לא יתנו לי את האפשרות לדבר איתה או לראות אותה.
נשארה לי רק סם.