היא ישבה בחדרה, בוהה כרגיל בחלל הריק. היא רוצה לצאת מכאן, לא טוב לה פה. היא לבד, אין איתה אף אחד והיא מרגישה כל כך בודדה. היא שונאת להיות לבד, ההרגשה הזאת כל כך מעיקה, מעציבה. יש כל כך הרבה אנשים חיים בעולם הזה, איך זה שבן אדם יכול להיות לבד, אפילו בלי אדם אחד שיהיה לצדו? זה עצוב. היא שונאת להיות עצובה. חוץ מזה, כשאתה לבד ואין לך מה לעשות אז המוח מוצא לעצמו תעסוקה, הוא מתחיל לחשוב. וכרגע המחשבות שלה לא היו טובות כל כך, היא רק רצתה לחזור הביתה. היא רצתה לעזוב את המקום הזה, להתרחק מהאיש הקר שמחזיק בה ופשוט לחזור לבית שלה. עברו חמישה ימים מאז הגיעה לכאן וזה נראה כמו נצח. זה כאילו הזמן לא זז, פשוט קפא במקומו. היא לא יצאה מהחדר לשום מקום, לא לחצר, לא להסתובב בבית ולא לאף מקום. המקום היחיד שהורשתה להיות בו שהוא לא החדר שלה היה חדר האוכל, אבל כמובן שגם שם היו חוקים. היא חייבת להיות מוכנה בדיוק בשעה הקבועה, חייבת ליווי של כמה שומרים עד למקום עצמו, חייבת לשבת עם גבריאל ולאכול את מה שמגישים לה ולאחר מכן עליה לחזור לחדרה ולא לצאת משם שוב עד לארוחה הבא. זה הרגיש כמו מעגל שחוזר על עצמו שוב ושוב ואם לומר את האמת זה די נמאס עליה. היא רצתה באמת לצאת מהחדר, ולא כדי לעבור לחדר האוכל. היא רצתה לצאת באמת, לטייל בבית, לצאת לגינה, להריח את הפרחים ולקבל את חומה של השמש. היא רצתה לצאת מכאן.
היא נאנחה וקמה ממקומה, מחליטה לקחת אומץ וניגשת אל דלת החדר.
"תפתחו!" היא דפקה בחוזקה אך אף אחד לא ענה לה "אני יודעת שאתם כאן, אתם חייבים לשמור עלי 24 שעות ביממה" המשיכה ודפקה חזק יותר "תפתחו כבר את הדלת!"
"אנחנו לא מקבלים ממך פקודות" נשמע קול מהצד השני "רק האדון רשאי לומר לנו מה לעשות"
"אם כך, תקראו לאדון הזה שלכם ותגידו לו שיבוא לכאן ועכשיו!" החזירה והעניקה למילה 'אדון' את כל הזלזול שיכלה.
"אנחנו לא מצייתים לך" הוא חזר על דבריו
"אתה באמת רוצה ללכת בדרך הזאת?" שאלה בקול מאיים "אני שייכת לאדון שלכם להזכירך, הוא דואג לי ושומר עלי, כמו שאתה רואה בעצמך, מכל משמר" ציינה "מה אתה חושב שהוא יעשה כשהוא ישמע שהאנשים שלו מתייחסים אלי בכזה זלזול? איך אתה חושב שהוא יגיב כאשר יידע שהייתי צריכה אותו אבל לא הסכמתם לקרוא לו בשבילי?" היה שקט מצדה השני של הדלת ולאחר כמה רגעים היא שמעה תזוזות
"חכי כאן" אמר קול אחר וצעדיו הדהדו הרחק משם, אל משרדו של גבריאל כך הניחה.
לא עברו 5 דקות ודלת החדר נפתחה לרווחה, גורמת לאנג'לינה לקפוץ הרחק ממנה בבהלה וחושפת בפניה את גבריאל.
"קראת לי" אמר בקול חסר סבלנות. היא לא ענתה, רק הנהנה. "ממתי בדיוק את רשאית לתת לחיילים שלי פקודות? ועוד מורה להם להפריע לי בעבודתי ולהוציא אותי מהמשרד כדי לבוא לכאן" היא שוב לא הגיבה. "תעני לי!" ציווה
YOU ARE READING
מלאך מהגיהנום
Romanceאנג'לינה, יש אנשים שיראו בה כמלאך. היא הדבר הכי יפה, תמים וטהור שקיים. כל חייה גדלה תחת חסותו של אחיה הגדול, שעם הזמן התבגר וירש את מקומו של אביו כשולט על החלק הדרומי. אך מה קורה כאשר אנג'לינה נחטפת ומוגשת כמתנה לשליט של לא אחר מהחלק הצפוני? היא צרי...
