מלאך מהגיהנום

פרק 39

טוב הגעתם למטרה ואני כל כך אוהבת אותכם על זה!! כל כך חיכיתי להעלות את הפרק הזה בעיקר כי הוא יצא ארוך בטירוף בהרבה יותר מהרגיל! מודיעה מראש, הפרק הזה לא הולך להיות קל בכלל, אפילו קשה. לא היה לי קל לכתוב אותו ואני מזהירה מראש שלחלקכם זה יהיה קשה לקריאה. אבל חשוב לזכור שזה בהחלט לא הסוף והספר עדיין ממשיך. אז בלי ספוילרים מיותרים, תיהנו מהפרק (:
           
דיאבולו העלה את ראשו שנח על המצעים החיוורים של מיטת בית החולים. ידו אחזה היטב בידו הרפויה של קורט ששכב חסר הכרה לידו. הוא נשם בשקט ובעייפות, מתמתח אחורנית אך לא משחרר את האחיזה מידו. עיניו האדומות והכבויות בחנו בשקט את הידיים השלובות, עוברות במעלה זרועו של קורט עד שהגיע לפניו. פניו השלוות של קורט.. בכל הזמן בו הכירו הוא בחיים לא ראה אותו שלוו יותר כמו שהיה עכשיו. הן היו פנים חלקות, נקיות מכל פגם או רגש. הוא נראה כמו בובת חרסינה שברירית שנחה על ענן רך ולבן. הוא באמת נראה כמו מלאך. העיניים הכחולות שכל כך אהב היו עצומות עכשיו, הריסים הארוכות פרוסות תחתן כמניפה ונחות מעל עצמות לחייו הגבוהות. שפתיו הוורדרדות נראו עכשיו חיוורות וחסרות חיים, סדוקות. למרות חוסר הרגש שהיה על פניו, למרות החיוורון והסדקים, למרות העצמות הבולטות על עורו אחרי שלושה שבועות בהם קיבל אוכל רק דרך הווריד.. למרות כל זה, הוא עדיין היה היצור היפה ביותר שדיאבולו ראה בכל ימי חייו. קורט שלו, החבר הכי טוב שלו, האהבה שלך החיים שלו.. שוכב מולו במיטת בית חולים קשה כשגופו מחובר לעשרות מכשירים ומחטים והוא לא יכול אפילו לראות את העיניים היפות שלו שכל כך התגעגע אליהן, או לשמוע את הקול המלאכי שלו שכל כך אהב, את הצחוק היפיפה עם החיוך המהפנט והגומות שיכלו להמיס כל אחד. הוא התגעגע לכל זה, התגעגע אליו כל כך. מתי יחזור אליו? מתי הוא יוכל לראות שוב את זוג האוקיינוסים הכחולים שאהב כל כך לטבוע בתוכם? מתי יוכל שוב להחזיק בו בין זרועותיו ולומר לו את כל מה שהיה על ליבו? הוא לא יכל לחכות יותר, לא יכל לשבת על הכיסא בחיבוק ידיים ופשוט לחכות לנס שיעיר אותו. הוא רצה את קורט שלו בחזרה, רצה שיפקח את עיניים, שידבר, שילך, שיצעק עליו ויעשה מה שירצה, אבל רק שיתעורר כבר.

"קורט" הוא מצא את עצמו לוחש בפעם המיליון, מוציא את שמו כתפילה שקטה, כבקשה לעזרה. כל עזרה, מכל אחד, לא משנה ממי. אם יש באמת מישהו ששומע אותו שם למעלה, שיעזור לו, שיחזיר אותו אליו. "בבקשה" הוא הזיז את אצבעותיו, מתחיל להניע את אגודלו בצורה מעגלית על גב כף ידו של קורט "תתעורר" קולו היה צרוד משינה, או מבכי, או עייפות.. הוא בעצמו כבר לא ידע ממה "אני יודע שאתה כועס, אני יודע שכואב וקשה לך, שאתה בטח שונא אותי עכשיו. אני מבין את זה, אני מבין הכל, אני יודע שפגעתי בך, אני יודע שאתה כועס, ובצדק. לא אכפת לי, אתה יכול לצעוק, אתה יכול לכעוס עלי ולקלל אותי כמה שרק תרצה, רק בבקשה ממך, תפתח את העיניים. תתעורר למעני, בבקשה, אין לך מושג כמה אני מתגעגע אליך" הוא לחש בקול שרק שניהם יכלו לשמוע, וגם אם מישהו נוסף היה עד לדבריו, זה לא היה מזיז לו, שום דר כבר לא מזיז לו "זה בסדר, אתה יכול לצעוק עלי, מותר לך לכעוס, זה מגיע לי. אני פגעתי בך כל כך הרבה פעמים, הוצאתי עליך את כל החרא שלי למרות שזה לא הגיע לך, שום דבר מזה לא הגיע לך. אתה תמיד היית שם בשבילי גם בתקופה הכי שחורה בחיי ובמקום לתת לך להציל אותי אני רק דחפתי אותך כמה שיותר רחוק ומנעתי ממך להתקרב אלי. הייתי כל כך שקוע בכאב והאומללות שלי שהרחקתי את הסיכוי היחיד שהיה לי לאושר. מרלין מונרו אמרה שעדיף להיות אומלל לבד מאשר עם מישהו אחד. ואולי היא צודקת, אולי זה היה עדיף ככה. ככל שתהיה יותר רחוק ממני כך יהיה לך טוב יותר, תהיה מאושר ותחיה את החיים שלך במקום להיות עסוק בי כל הזמן ולתת לכל החרא שלי להשפיע עליך. מגיע לך הרבה יותר טוב מזה, מגיע לך הרבה יותר טוב ממני" קולו היה שבור ומלא בכאב ויגון. הוא דיבר בשקט, דיבר מהלב, כאילו אלה הן מילות הפרידה שלו ממנו, כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלו לומר לו באמת את מה שחשב, מה שהרגיש ולא העז להגיד מעולם "אתה היית הסיבה שלי לכל דבר קורט.. הסיבה לפקוח עיניים ולקום בכל בוקר מחדש, הסיבה לחיוך שהיה לי על השפתיים, הסיבה שלי לחיות.. ועכשיו שאתה לא נמצא כאן איתי אני לא יודע אם נשארה לי עוד סיבה להתקיים בעולם הזה. מרטין לותר קינג אמר שאם אדם לא מוצא דבר מה אשר למענו מוכן למות, הוא אינו מתאים לחיות. אתה היית הדבר הזה, אתה היית הדבר שלמענו הייתי מוכן למות. ואני עדיין מוכן, הייתי מקריב את חיי בשבילך, הייתי נותן לו להרוג אותי גם עשר פעמים אם זה אומר שאתה תישאר בריא ושלם. בלעדיך אין לי סיבה להמשיך להיות כאן, אין לי סיבה לחיות. אז למה אני עדיין כאן? איך זה ייתכן שאני עדיין חי ונושם כשחצי ממני מרגיש כאילו הוא נעלם עכשיו, מרגיש שהוא כבר איננו. אתה נכנסת לקומה המזורגגת הזאת ולקחת את הלב שלי יחד איתך" הוא לקח נשימה עמוקה ונאנח, מתקרב עם גופו אליו ומדבר בשקט, מלטף את ידו של קורט בעדינות, בריכוז, כאילו אם יפסיק הוא פשוט יעלם משם "אתה יודע, אנג'לינה פעם הקריאה לי ספר שנקרא 'חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן'.. כאילו שאי פעם אגיע לשם בכלל" הוא גיחך צחוק חסר הומור "הם אומרים שם שלפעמים כשאתה מקריב משהו יקר ערך, אתה לא מאבד אותו. אתה פשוט מעביר אותו הלאה למישהו אחר" הוא סיפר וגבותיו התכווצו בחשש, שפתיו נתפסות בין שיניו והוא מרגיש איך ליבו מתחיל להתכווץ שוב מהמחשבות בראשו "ומה אם אאבד אותך קורט? מה אם לא תשרוד את זה, מה אם תילקח ממני, האם זה לא נחשב כאובדן? אז מה זה בדיוק? כי אני לא רואה מילה אחרת שאפשר לתאר אותה כך" הוא נענע בראשו בכאב מהמחשבה הנוראית "אני לא רוצה שתלך" לחש "אני לא רוצה להעביר אותך למישהו אחר, אני רוצה שתישאר כאן איתי. אני לא יכול לחיות בלעדיך ולא אכפת לי כמה אנשים אומרים שהצד השני הוא מקום טוב יותר. אני פשוט לא מוכן לשחרר ממך. אני לא יכול לשחרר ממך" הוא הרגיש את עיניו צורבות שוב ומיהר לעצום את עיניו בחוזקה, לוקח נשימות עמוקות בניסיון להירגע "אני חושב על כל הפעמים בהן רבנו, כל הפעמים שפגעתי בך.. לעזאזל לא מגיע לי מישהו טוב כמוך, לא מגיעה לי האהבה שנתת לי במהלך כל החיים" הודה בעצב "אני מרגיש כל כך אידיוט לשבת פה עכשיו ולחשוב על כל הדברים שעשיתי, הדברים שאמרתי לך או לא אמרתי כשהייתי צריך.. אלוהים, הייתי כל כך מטומטם. איך יכולתי להיות כל כך עיוור, כל כך אידיוט?" שאל את עצמו בכעס, מנסה לא למחוץ את ידו הקטנה של קורט שנחה בתוך ידו "אבל מה אפשר להגיד.. לכולם יש ראייה 6:6 במבט לאחור" הוא נאנח ואז צחק לעצמו "הפעם זה לא משפט מאיזה ספר, למעשה זה מסדרת טלוויזיה. קראו לה האוס, וכמובן שגם את זה אנג'לינה הכריחה אותי לשבת ולראות. כאילו לא היו לי דברים חשובים יותר לעשות" אמר וחייך בעצב לנוכח המחשבה על אחותו. הוא בהה באוויר ובלע רוק בכבדות, מעביר את עיניו חזרה אל קורט ובוחן אותו בשקט "אני לא יכול לדבר איתה, אתה יודע את זה?" שאל לאחר שתיקה "אני לא מסוגל אפילו להביט עליה. אני יודע שהיא רוצה בטובתי, אני גם יודע שהיא דואגת לך כל כך ורוצה לראות שהכל בסדר איתך.. אבל זה העניין, הכל לא בסדר. הכל יכל להיות בסדר אם לא היינו מגיעים לכאן כדי לחפש אותה, והחלק הכי גרוע הוא שאחרי כל המאמצים וכל מה שעברנו כדי להגיע לכאן מה שקיבלנו בתמורה היה סכין בגב" הוא הגביר את קולו בכעס, מתחיל להתנשם בכבדות "איך היא יכלה לעשות את זה? איך היא יכלה ללכת איתו כך ולבגוד בי בצורה כזאת? היא אחותי הקטנה, פאקינג אחותי! והיא פשוט הסכימה לעזוב את מי שדאג לה והיה שם בשבילה במהלך כל חייה, ובשביל מה? בשביל להיות עוד צעצוע של הזין הזה שרק משחק איתה ויזרוק אותה בשניה שיימאס לו?" הוא חרק את שיניו בכעס "גברים באים והולכים וכך גם אהבת נעורים.. אבל אחים? אח זה משהו שנשאר איתך לנצח, שיהיה שם לצדך באש ובמים. אח הוא חבר שהעניק לך הטבע, זה מישהו לחלוק איתו זיכרונות ילדות וחלומות נעורים" טען "אח זה הכל. אני פשוט לא מבין איך היא יכלה לוותר על זה בשניה וללכת אליו כך בלי לחשוב בכלל על ההשלכות של מה שהיא עושה" הוא הניד את ראשו בחוסר אמון וסלידה "זה פשוט בלתי נתפס" דיאבולו המשיך לדבר ולדבר, מעסיק את עצמו ונותן לליבו להיחשף לראשונה מול האדם שאהב מכל, למרות שלא באמת ידע אם הוא יכול לשמוע אותו או לא. ואולי כך עדיף? אולי לא כדאי שישמע את כל הדברים שאמר, למרות שהיו צריכים להיאמר, אולי עדיף אם לא יישאר להם אף עד או זכר.