פנימיית מנדס

פרק 1 - השנה החמישית ברציפות

~נ.מ אמילי~
היום הראשון ללימודים. לרוב הוא היום הכי טוב בשנה, חוץ מהיום האחרון כמובן. אבל אצלי זה לא ככה, זה פשוט מרגיש כמו עוד אחד מהימים הרגילים בשנה... אני אמילי אני בת 17 ועולה לכיתה י"ב. אימי מתה בלידה ואת אבי מעולם לא פגשתי. אני אפילו לא יודעת אם הוא חי. אני מתגוררת ולומדת בפנימייה היוקרתית לאומנויות הבמה בקנדה. אני מנגנת בגיטרה ופסנתר מאז שאני זוכרת את עצמי. זה אחד הדברים הבודדים שעושים אותי מאושרת, זה ולשמוע את השירים של שון מנדס. כבר ציינתי שאני מתה עליו? הוא זמר וכותב שירים מדהים, לשירים שלו יש הרבה משמעות. ועדיף שאני לא אתחיל לדבר על הפרוייקט שלו 'Notes From Shawn'. עד כיתה ו' החיים שלי היו סבבה, הייתה לי חברה ממש טובה בשם ליטל, כיום היא הילדה המקובלת ביותר בשכבה והמובילה של ההתעללות בי. כן, מתעללים בי כל יום כל היום ואותה אחת שפעם הייתה הבן-אדם הכי קרוב אליי היא זו שגורמת לכולם להתעלל בי. למה? אני לא יודעת...
טוב אז זאת אני ואלו החיים שלי... עכשיו בואו נחזור ליום הראשון...

התעוררתי מהדלי מים ששפכו עליי רוני ואדווה לפני שהן יצאו לליטל, כרגיל כנראה שגם השנה זה לא ישתנה. קמתי צחצחתי שיניים והתקלחתי כי לא הייתה לי ברירה. התארגנתי ללימודים, לקחתי את התיק והלכתי למבנה שהם מתעקשים שנקרא לו 'בית ספר' וברור שבדרך נתקלתי בחבורה של ליטל והשפוטות שלה.

"בוקר טוב" ליטל אמרה לי בארסיות ולא הגבתי. "אמרתי בוקר טוב" היא אמרה ומשכה אותי לכיוונה וכמעט נפלתי על הפרצוף. "חבל שלא נפלת" צחקה
"בוקר טוב לזונה וחברותיה" עניתי והם סטרו לי והלכו לכיתה. יש רגעים שאני לא מפחדת להחזיר להם אבל רוב הזמן אני כמו בובה. רצתי לכיתה נכנסתי לפני המורה והתיישבתי מאחורה, שלא יראו אותי.
"אמילי תוכלי לגשת אליי בסוף השיעור?" תמי, המורה להיסטוריה, שהיא גם המחנכת שלנו ביקשה. כן מה לעשות למרות שאנחנו פנימייה לאומנויות במה אנחנו חייבים ללמוד גם את המקצועות הרגילים...
"תראי אני מודעת למצבך עם ליטל וכ..." התחילה המורה כשניגשתי אליה בסוף השיעור לא לפני שחטפתי עוד מכה מאחת השפוטות של ליטל.
"את מודעת לזה וכל שאר המורים והאחראים והמנהלים של הפנימייה" קטעתי אותה. זה לא שקר, כולם מודעים לזה אפילו המפקחים אבל אף אחד לא מצליח לעצור את זה. זה כנראה קשור לעובדה שאבא של ליטל הוא אדם עעשיר וחשוב מאוד שעזר לפנימייה בעבר... לדעתי זו גם הסיבה שהיא התקבלה כי כישרון שירה אין לה.
"נכון ומכיוון שאיננו מצליחים לסדר זאת היינו רוצים להושיב אתכן לשיחה אחת עם השנייה להבין מה אפשר לעשות" סיימה את דבריה ואני לא ידעתי אם אני יותר מופתעת או יותר מפחדת. הם בעיקרון מבקשים ממני לשבת עם ליטל באותו חדר ולדבר איתה. "אנחנו רוצים שיתוף פעולה מלא שלך כי את ליטל לא יהיה קל לשכנע וחשוב לנו לדעת האם את בעניין?" שאלה ואני שתקתי, מנסה להבין את זה. "אני מבינה שהפלנו את זה עלייך בבום" המשיכה אחרי כמה שניות של שקט "ואת צריכה זמן לעכל ולחשוב אם את מוכנה לזה, ברגע שתתני לזה אישור אנחנו נוכל לעשות משהו"
"או.קיי" עניתי והלכתי לחדר שלי. יותר נכון רצתי. נשכבתי על המיטה ובכיתי עד שנרדמתי.

~כעבור שבועיים~
אז בשבועיים האלה לא השתנה הרבה מהארבע ומשהו שנים האחרונות. מתעללים בי כמו תמיד ואף אחד לא מצליח לעשות משהו לגבי זה. לגבי מה שאמרה תמי, המחנכת עדיין לא החלטתי. משהו בי רצה לפתור את זה כדי שזה יגמר ומשהו אחר בי שכנראה היה טיפה יותר חזק פחד מהדרך ומלהיות איתה באותו החדר.
קמתי כרגיל מדלי של מים ששפכו עלי רוני ואדווה.
"בוקר טוב" הן ציחקקו ויצאו כנראה לליטל.
קמתי התארגנתי, התקלחתי שמתי גופייה לבנה וחצאית בצבע ורוד-אדום שקצרה מקדימה וארוכה מאחורה ונעלי בובה שחורות.לקחתי את התיק ויצאתי לכיוון הבצפר ככשמעתי את ליטל וחבורתה מתקרבות.
"בוקר טוב" היא אמרה בערמומיות וסטרה לי. כמוה עשו עוד כמה בנות וכמובן שהתחילו להרביץ לי. בהתחלה זה היה רגיל - כאפות אגרופים בעיטות, כאילו אני שק איגרוף. לא הייתי מופתעת, אבל אחרי כמה דקות התחילו לבוא עוד ילדים והמכות התחזקו, התחזקו מאוד. ניסיתי להגן על עצמי ואפילו להחזיר להם אבל לא הצלחתי ולאט לאט נגמרו לי הכוחות ונפלתי. הם התחילו לבעוט בי ולדרטך עליי ובמשך כמה זמן פשוט התפללתי שזה יגמר, לא אכפת לי איך. זה היה ממש שונה מבעבר, הרבה יותר חזק וכואב, הרבה יותר פוגע והרגשתי בהרבה יותר חסרת אונים. אבל לא נתתי להם לראות את זה, לא נתתי לדמעות לזלוג ולא נתתי לעצמי להישבר.

"תעזבו אותה" צעק מישהו וכולם היו מופתעים. זיהיתי את הקול אבל לא לגמרי, לא  הצלחתי להתאים אותו לפרצוף מוכר. "לכו לכיתות" הקול אמר והתקרב אליי כשניסיתי לקום ללא הצלחה. "אל תזוזי" הוא אמר והרים אותי נבהלתי וניסיתי להבין מה קורה
"ל.. לא.." ניסיתי לשאול ללא הצלחה, רציתי לדעת לאן הוא לוקח אותי
"אנחנו הולכים לאחות" הוא אמר והתחיל ללכת ואז הכל נהיה שחור
---------------------------------------------------------
קמתי בבהלה כשאני חבושה בחדר קטן. אחרי כמה שניות שעיני נפקחו ונזכרתי במה שקרה קלטתי שאני בחדר האחות. דמעה זלגה מעיני כשהפלאשבקים רצו במוחי. ניסיתי להתיישב אבל לא הצלחתי. לפתע הדלת נפתחה והאחות הגיעה.
"אמילי" היא אמרה "אמילי את זוכרת מה קרה?" שאלה
"לצערי" עניתי
"את מסוגלת לזוז?" שאלה והנדתי בראשי לשלילה. "תנוחי כאן עוד קצת ואנחנו ננסה לראות איך מעבירים אותך לחדר שלך ומי נשאר איתך" הוסיפה וחזרתי לשכב. אחרי כמה דקות נרדמתי שוב
---------------------------------------------------------
קמתי שוב אבל הפעם בחדר שנראה כמו החדר שאני גרה בו כשראשי מונח על ברכי מישהו. זזתי קצת והוא התכופף, כשעיני נפקחו ראיתי מי זה והבנתי למה הקול היה מוכר לי.
זה היה

שון מנדס

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היי, זה הפרק הראשון של הסיפור הראשון שאי פעם כתבתי (🎊🎉)
הוא לא יצא הכי טוב ואני מבטיחה שבהמשך אני אערוך אותו
אז בכל מקרה אני מציעה לכם להמשיך לקרוא... הכתיבה שלי משתפרת בהמשך...