פנימיית מנדס

פרק 18 - שבוע

~נ.מ שון~
כבר שבוע. שבוע עבר מאז שהמנהל הודיע את ההודעה הזו. כבר שבוע שאמילי מרוחקת. שבוע שהיא לא מדברת. שבוע שהיא מסתגרת. שבוע שכואב לה. שבוע שהיא לבד. שבוע שהיא לא יוצאת לי מהמחשבות. שבוע שהיא לא מוכנה להסביר לי מה עובר עליה. שהיא לא מוכנה לתת לי לעבור את זה איתה ביחד. שבוע שאני רק יושב וכותב. כותב את כל מה שעובר עליי. מנסה להסביר את התחושה הזאת, התחושה שאני לא יכולה להגדיר. זה יותר חזק מכאב ומעצב, זה יותר מדאגה. זה פשוט לא מוסבר.
שבתי בחדר שלי וסיימתי להלחין. אני יודע שזה דפוק אבל אני חושב שיצא לי אלבום מכל הסיפור הזה. זו הדרך שלי להסיח את דעתי - להיסחף אל תוך המוזיקה, לכתוב לשיר ולנגן. אני לא יכול להסביר איזה אושר זה כשהתשוקה שלך היא הקריירה שלך. קבעתי עם ג'ייק שמחר אני אקליט את כל מה שכתבתי ואז אני אוכל לערוך את זה בשעות הפנויות שלי בפנימיה. אין לי הרבה מהן עכשיו כשהתחלנו את החזרות למופע.
"אתם מתקדמים יפה אבל אתם צריכים להסתנכרן ביניכם ואז זה ישמע מושלם" רון אמר לקבוצה של ליטל
"זה ישמע מושלם בכל מקרה... הרי אני שרה" חייכה לעצמה ואני ורון המשכנו להרכב הבא של לירון.
"מה שלומכם?" רון שאל אותם
"הכל טוב רק שאמילי לא הגיעה" לירון אמרה והסתכלה עליי במבט מודאג ששאל 'איפה היא?'.
"אני אלך לבדוק את זה" אמרתי ורצתי לספסל. היא תמיד הולכת לשם כשקשה לה. אמילי ישבה שם ובכתה. בלי לומר כלום התיישבתי לידה וחיבקתי אותה. אחרי כמה דקות היא נרגעה והושבתי אותה עליי. "מה יש אמ?" שאלתי וליטפתי את פניה. יודע שאני לא אקבל תשובה אבל מנסה בכל זאת. היא הניחה את ראשה עליי וחיבקתי אותה
"לא ישנתי בלילה" היא אמרה והתכרבלה בין זרועותיי. אהבתי את זה. זה נתן לי תחושה שאני מגן עליה וזה עשה לי טוב.
"זה בגלל אותו סיוט?" שאלתי והיא היססה לרגע והנהנה
"בין היתר" הוסיפה. חיזקתי את החיבוק והרגשתי ששרירייה מתרפים ככל שאחיזתי מתחזקת. הילדה הזאת חייבת להפסיק לפחד.
"מה דעתך שהלילה תשני איתי?"
"אתה יודע שזה אסור" היא אמרה
"אני אדאג לזה" אמרתי וליטפתי אותה.
"אני לא יכולה לנטוש את לירון" אמרה אחרי כמה דקות של היסוס.
"אני אדאג שקאם יבוא ויהיה איתה" אמרתי בציניות והיא דפקה לי מבט "אני יכול לעשות את זה" התגריתי "גם ככה מחר אחרי השעתיים של החזרות הוא בא לקחת אותי" הוספתי
"למה?" היא שאלה ספק מתעניינת ספק נלחצת
"אני הולך להקליט אלבום" אמרתי לה "רוצה להצטרף?"
"עם כמה שהייתי שמחה, יש לי לימודים"
"אמ את לא מרוכזת בזמן האחרון ושנינו יודעים את זה" אמרתי והיא השפילה מבט "אולי הסחת דעת תהיה הפתרון?" הצעתי. לא יכולתי לראות את מבטה מושפל אז הרמתי את ראשה "אני יכול להגיד את זה עוד מיליון פעם" התחלתי "אבל מתי את תפנימי שאת מדהימה ותפסיקי להשפיל מבט?" שאלתי ועיניה נצצו מדמעות. הושבתי אותה עליי ונתתי לה להתפרק. היא מחזיקה משהו בתוכה וזה הורג אותה מבפנים. "את רוצה שאני אקח אותך לחדר ואשאר איתך עד שתרדמי?" שאלתי אותה אחרי כמה דקות כשהיא נרגעה טיפה.
"אתה לא צריך לחזור לחזרות?"
"את באמת חושבת עכשיו שזה חשוב יותר ממך?" החזרתי לה והיא משכה בכתפיה. "בואי ניקח אותך לישון" נאנחתי. היא יכולה לשגע אותי. אני לא יכול להסביר למה אבל היא חשובה לי יותר מכל דבר אחר בפנימיה הזו. היא הסיבה שאני שמח שהסכמתי לעשות את זה. קמנו והלכנו לחדר שלה. ושל לירון. היא נשכבה במיטה והתיישבתי לידה. היא שמה את ראשה עליי וכיסיתי אותה. שיחקתי בשיערה עד שהיא נרדמה. נשארתי לידה, לא רציתי שהיא תתעורר מהסיוט הזה ותהיה לבד, היא מספיק איבדה את האמון שלה באנשים. יותר מהכל לא רציתי שהיא תאבד את האמון שלה בי, רציתי להמשיך להיות שם בשבילה ורציתי שהיא תרגיש שהיא יכולה לסמוך עליי. אחרי כמה זמן התקשרתי לקאם
"הלו"
"היי אחי, מה קורה?" הוא שאל
"הכל טוב, תגיד אתה עושה משהו היום?"
"האמת שלא אחי, למה?"
"בא לך לבוא לחזרות פה?"
"וואלה מתאים" הוא ענה ושמעתי את החיוך מתפרס על פניו. ממזר.
"מעולה! כשאתה בא בוא ישר לחדר של אמ ולירון"
"לא תכננתי משהו אחר, שתי דקות אני יוצא אליכם"
"מעולה, נתראה"
"ביי" החזרתי לו וניתקנו את השיחה בדיוק כשלירון נכנסה. "אם רק היית באה שתי דקות קודם היית תופסת את קאם"
"כבר דיברתי איתו היום" היא אמרה
"וואלה?"
"וואלה וואלה" היא החזירה לי. לירון לא פראיירית, אני מקווה מאוד בשביל קאם שהוא לא יעשה שטויות. "היא בסדר?" שאלה והצביעה עם ראשה על אמילי
"יש לה איזשהו סיוט שלא עוזב אותה והיא לא ישנה בלילה" עניתי "תקשיבי, אני רוצה שהיא תישן איתי הלילה או ש... " התחלתי לומר ורעיון צץ במוחי
"או ש...?"
"לא חשוב, את כבר תראי" הסברתי
"או... קיי" אמרה עם מבט מבולבל על פניה. אחרי כמה דקות דפיקות נשמעו בדלת והיא הלכה לפתוח "קאמ? מה אתה עושה פה?" שאלה מאושרת. חייכתי לעצמי, אני שמח שקאם ולירון מצאו אחד את השנייה ושטוב להם ביחד. הלוואי וגם לי זה יקרה. ולאמילי כמובן. קאם ולירון יצאו לטייל בפנימייה ובזמן שאמילי ישנה אני סידרתי כמה דברים. כשראיתי שהיא לא מתעוררת עצמתי את עיני ושקעתי במחשבות על השבוע הזה. על כמה כאב לי לראות אותה ככה. על כמה שנאתי את זה שהיא מסתגרת בעצמה. אני עדיין שונא את זה. כמה זמן ישבתי בחדר וכתבתי, הוצאתי את כל מה שהרגשתי. באותו הרגע המחשבה על זה שמחר היא אולי תבוא איתי העלתה לי חיוך. זו פעם ראשונה שמישהי תשמע את השירים שכתבתי עליה.

~נ.מ אמילי~
פקחתי את עיני וראיתי ששון נרדם. מסכן, הוא דואג לי יותר מידי. כל השבוע הזה לא הפסקתי לחשוב על מה שהמנהל אמר ועל מה שזה אומר עליי. זה אומר שאני הולכת לגור עם האיש ש... במשך שלושה חודשים. דמעה זלגה מעיניי והרגשתי שמישהו מוחה אותה. פקחתי את עיני וגיליתי ששון ער. הוא חיבק אותי והתפרקתי עליו שוב. זו כבר הפעם השנייה היום, אני לא מבינה מה יש בו שגורם לי ככה לפרוק בפניו הכל אבל זה עושה לי טוב להיות איתו.
"אמילי, את יודעת שאני דואג לך נכון?" שאל והנהנתי "אז חשבתי על זה ודיברתי גם עם תמי וקאם ולירון..." החל לומר והייתי מבולבלת "והחלטנו שבאופן קבוע אני אשן איתך ועם לירון ובאופן חד-פעמי בגלל מחר קאם יישן פה היום" אמר וחיבקתי אותו
"ממש תודה שון" אמרתי והוא חיבק אותי
"את רעבה?" שאל והנהנתי "אז בואי, קמת בדיוק בזמן לארוחת צהריים" הוסיף וקמנו. הלכנו לספסל ולירון ישבה שם
"בוקר טוב ליפייפיה הנרדמת" אמרה לירון וצחקנו "מה איתך?" שאלה כששון הלך לקאם להביא לנו אוכל
"עכשיו יותר טוב" עניתי
"קרה משהו שאני צריכה לדעת עליו?"
"לא... סתם בלילה היה לי סיוט ולא נרדמתי. ובגלל שזה לא הפעם הראשונה שון התחיל לדאוג. שוב" הסברתי
"הדאגה שלו די מוצדקת אמ" היא אמרה "קחי לדוגמה את הבוקר, אני קמתי מאוחר ולא היית אז הנחתי שאת כבר בדרך לחזרות אבל את נעלמת גם משם. אף אחד לא ידע איפה את, זה מלחיץ" היא אמרה והשפלתי מבט. אני יודעת ששון לא מפסיק להעיר לי על זה אבל זה הרגל ואני לא יכולה פשוט להעלים אותו
"אני מצטערת זה פשוט ש... זה פשוט שעובר עליי משהו ואני עוד מעכלת את זה" הסברתי
"זה בסדר, זה פשוט שכולנו די מודאגים ואת די סגורה בעצמך אז אנחנו לא יודעים מה לעשות"
"אני מבינה ואני מבטיחה שברגע שאוכל אני אסביר לכם" אמרתי
"Pinky swear?"
"Pinky swear"