פנימיית מנדס

פרק 12 - 'אבא שלי'

~נ.מ אמילי~
"או.קיי אמילי, בואי נגיע לעיקר" היא אמרה "לפני כחצי שנה נשלחו בדיקות די.אן.איי של אחד האנשים שמחפש את ביתו ובמקרה טום, האיש שאחרי על התיקים של תלמידי הפנימייה ראה את התוצאות" היא עצרה לרגע והמשיכה "הוא היה בטוח שהוא ראה משהו דומה באחד מהתיקים והוא עבר על כולם עד שהוא מצא את התיק הנכון. התיק שלך אמילי, אנחנו חושבים שמצאנו את אבא שלך..." היא אמרה ואני פשוט קפאתי.
אבא שלי? לאף אחד אין את הזכות לקרוא לעצמו 'אבא שלי' לנטוש אותי לבד במשך כל החיים שלי עם כל מה שעברתי, לא להשאיר לי כלום, להיעלם כאילו בלעה אותך האדמה ועוד לקרוא לעצמך 'אבא שלי' כן בטח...
"אמילי?" העובדת הוציאה אותי מהקיפאון והמחשבות "אני יודעת שזה קשה ומוזר אבל תירגעי. קודם כל זה לא בטוח שהוא אבא שלך, אנחנו צריכים לערוך בדיקות, אנחנו נערוך את הבדיקות ביום ראשון הבא, דבר שני אני חושבת שאת תרצי לפגוש אותו לפני הבדיקות" אמרה "את תוכלי להיפגש איתו ביום חמישי ואז בשישי-שבת תוכלי לחשוב קצת, אבל את חייבת להיפגש איתו לבד כדי שדעתך לא תהיה מושפעת מאחרים" סיימה את דבריה והשתתקה לכמה דקות, משאירה אותי לחשוב קצת.
לא הצלחתי לחשוב, לא הצלחתי להבין איך מצפים מילדה שעוד מעט בת 17 שאת כל חייה עברה לבד, שאנשים התעללו בה וכמעט הרגו אותה, לא הצלחתי להבין ואני עדיין לא מצליחה איך אפשר לבקש ממישהי כזאת לקרוא למישהו 'אבא שלי'.
"תשאירי אותי לבד בבקשה" אמרתי בקול שבור
"אמילי, אני מבינה... "
"תשאירי אותי לבד בבקשה" ניסיתי שוב
"אני אשאיר אותך לבד, בעוד שעה אני אחזור לכאן לסכם איתך דברים אחרונים" אמרה והתקדמה לכיוון הדלת "יהיה בסדר אמילי" היא אמרה לפני שסגרה אחריה את הדלת.
ברגע שהדלת נסגרה נשכבתי על המיטה ובכיתי פשוט בכיתי. אחרי כמה זמן שנרגעתי טיפה התקשרתי לשון, לא רציתי להפריע לקאם וללירון ושון ביקש ממני לדבר איתו אז...
"הלו" הוא ענה והיה אפשר לשמוע שהוא בדרך לאנשהו
"שוןן אתה יכול לבוא?" שאלתי בטון הכי רגוע שלי
"אני בדרך אלייך" הוא אמר "מה קרה?"
"פשוט תבוא" אמרתי והדמעות זלגו שוב. אחרי כמה שניות שון נכנס וחיבק אותי. התפרקתי עליו והוא הרגיע אותי.
"את רוצה לספר לי מה קרה?" הוא שאל והגיש לי כוס מים
"בהתחלה הכל היה רגיל, אותן המילים אותן השאלות, הכל אותו דבר" אמרתי ושתיתי את המים "אבל בסוף היא התחילה לשאול אותי שאלות על המשפחה והרגשתי שמשהו שונה" התחלתי לרעוד ושון עטף אותי בחיבוקו המגן "בסוף היא פשוט אמרה לי את זה, היא אמרה שהם חושבים שהם מצאו את.. את 'אבא שלי'".התקשיתי לומר את המילים האלו, לקרוא למישהו זר 'אבא שלי'. שון התנתק מהחיבוק והושיב אותי עליו.
"אני איתך" הוא אמר וליטף את פניי "לא משנה מה"
"אני פשוט.. פשוט קשה לי... לקרוא פתאום למישהו זר 'אבא שלי'. ואפילו יותר מזה, למישהו שנטש אותי, שנתן לי לעבור את כל מה שעברתי, שהוא הסיבה שהייתי לבד 17 שנה" אמרתי ושון מחה את דמעותיי "לקרוא למישהו כזה 'אבא שלי' זה פשוט לא הגיוני" סיימתי את דבריי והתפרקתי
"אני לירון וקאם נהיה איתך בהכל אמ" אמר "עכשיו תנשמי עמוק ותספרי לי מה עוד היא אמרה" אמר ועשיתי כדבריו
"היא אמרה שזה לא בטוח ושבראשון הבא יעשו לי בדיקות אבל יש משהו שאני צריכה לעשות לבד בחמישי" אמרתי מהר כדי שלא יבין את הסוף. לא רציתי לומר לו שאני הולכת לפגוש אותו כי ידעתי שאם אני אומר לו אני ארצה שהוא יבוא איתי וישמור עליי.
"תנשמי קצת קטנה, את לא לבד" הוא אמר והניח את ראשי עליו, נותן לי להתפרק ולהירגע. נשארנו ככה עד שנשמעה דפיקה בדלת. "מישהו אמור להגיע?" שון שאל אותי
"אה קצת קפאתי כשהעובדת הסוציאלית סיפרה לי על 'אבא שלי' אז היא באה לסגור איתי פרטים אחרונים" אמרתי נזכרת בזה. הוא פתח לה את הדלת והיא נכנסה
"היי אמילי איך את?" היא שאלה ושון מילא את כוס המים שלי והגיש לי. הוא התיישב לידי ונשענתי עליו. הוא שם את ידו על גבי, תומך בי.
"אני אהיה בסדר" אמרתי מחזיקה את הדמעות
"טוב, אז לעניינו" התחילה לומר "יום חמישי אני אאסוף אותך בארבע בצהריים ובראשון תמי תקח אותך למכון בשמונה בבוקר"
"בסדר" עניתי
"אם את צריכה משהו זה המספר שלי" היא אמרה ונתנה לי כרטיס ביקור וגם לשון "לילה טוב" היא אמרה ויצאה. ברגע שהדלת נסגרה התפרקתי על שון. 'אבא שלי' צמד המילים הזה פשוט לא עזב אותי היום.
"עבר עלייך יום קשה" שון אמר לי "לכי לישון"
"אני לא מסוגלת שון" אמרתי כשהדמעות זולגות על פניי ושון רק מחזק את חיבוקו
"אני אשאר איתך" הוא לחש לי והקים את שנינו. הסתכלתי עליו והוא מחה לי את הדמעות "לכי להתארגן אני מחכה לך כאן" אמר ועשיתי כדבריו. הוא כזה מקסים, אני לא יכולה להסביר אפילו כמה הוא עוזר לי. התארגנתי ונשכבתי במיטה, שמתי את ראשי על ברכי שון והוא שיחק בשערי עד שנרדמתי.