פנימיית מנדס

פרק 10 - העובדת הסוציאלית חלק א'

~נ.מ אמילי~
"היי אמילי, שון כאן? " תמי שאלה אותי
"אני פה תמי" שון אמר ובא אליה "קרה משהו?
"לא, רון פשוט לא הצליח להשיג אותך ואני צריכה לדבר עם אמילי אז אמרתי לו שאני אבדוק אם אתה איתה, דבר איתו" היא אמרה לו ופנתה אליי "נוכל לדבר שנייה? " היא שאלה והנהנתי ויצאנו
"תראי אמילי, את בטח כבר יודעת שהעובדת הסוציאלית מגיעה היום" היא התחילה לומר והנהנתי. זה בערך היום השנוא עלי בשנה "את מכירה את הנהלים של היום הזה והכל אבל היא התקשרה אלינו לפני כמה דקות וביקשה לדבר איתך, היא אמרה שזה קשור ל... למשפחה שלך" סיימה את דבריה.
"יכול להיות שיש לי משפחה?" שאלתי בחשש
"אני לא יודעת אמילי, את תצטרכי לבדוק את זה איתה" תמי אמרה ואני פשוט רצתי משם לספסל להירגע.

~נ.מ שון~
"שון שלחתי לך את כל ההופעות שהיו לנו עד עכשיו, תנסה להסתכל על חלקם היום ואולי בערב נשב וננסה למצוא נושא למופע אמצע" רון אמר ברגע שהתקשרתי אליו
"או. קיי" עניתי "מה לגבי השיעור של היום, הוא מתקיים או שהוא מתבטל? "
"לצערי הוא מתבטל" רון אמר. דיברנו עוד כמה דקות מנסים לחשוב על כיוון למופע ועל ההרכבים שיהיו
"אמרתי לך כבר שיש זמרת להרכבים של אמילי?" שאלתי, לא זכרתי אם הוא יודע את זה או לא
"לא" הוא אמר "אבל אם יש אפשר כבר לשבת גם לבנות את ההרכבים וזאת התקדמות ענקית"
"לירון ואמילי ממש מסתדרות ככה שאפשר לשים אותן בהרכב יחד עם עוד כמה אנשים ויהיה טוב..."
"זאת התחלה טובה... נדבר כבר בערב ואל תשכח להסתכל על הסרטונים" הוא אמר וסיימנו את השיחה. חזרתי בשקט לחדר של אמ ולירון וראיתי את לירון וקאם שקועים בשיחה. לא ראיתי את אמילי בחדר אז הנחתי שהיא בספסל ויצאתי בשקט כדי לא להפריע להם. הלכתי לספסל וראיתי אותה יושבת עליו, מחבקת את הברכיים שלה בפחד. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה בעדינות היא התנתקה מברכייה וחיבקה אותי.
"אמ קרה משהו?" שאלתי אותה
"העובדת הסוציאלית... היום... משפחה" היא אמרה בבילבול ולא הבנתי
"הי קטנה תנשמי עמוק ותירגעי קצת... זה רק אני פה ואני אשמור עלייך" אמרתי ונשקתי לראשה והיא נרגעה טיפה
"היום מגיעה העובדת הסוציאלית כמו בכל שנה" היא אמרה "וכמו בכל שנה היא רוצה לדבר איתי אבל תמי אמרה לי עכשיו שהיא רוצה לדבר איתי על... על... " היא התקשתה לסיים את המשפט וליטפתי אותה
"זה בסדר" אמרתי לה בניסיון להרגיע
"היא רוצה לדבר איתי על המשפחה שלי" היא הוציאה את זה

~נ.מ אמילי~
הוקל לי כשסיפרתי לו אבל עדיין לא הצלחתי להבין. אם יש לי משפחה למה הם אף פעם לא חיפשו אותי? למה הם נתנו לי לגור ולסבול פה את כל מה שאני עוברת? למה פתאום עכשיו הם כן רוצים אותי? מיליון ואחת שאלות התרוצצו בראשי
"אמילי" שון אמר וקטעאת מחשבותיי "יש דרך שאני יכול להרגיע אותך קצת?"
"אתה פה, זה מספיק" אמרתי והוא הסתכל בעיני
"את בטוחה?" שאל והנהנתי. הוא חיבק אותי שוב ונתן לי את תחושת ההגנה הזאת כשהוא לידי. תחושה שאני רוצה להרגיש כל הזמן. "את רוצה מים?" הוא שאל אותי כשנרגעתי והנדתי בראשי לשלילה. "זה קשור למה שאמרת לי על Never Be Alone?" שאל והנהנתי. הוא הושיב אותי עליו והנחתי את ראשי על כתפו "לא משנה מה אני תמידה פה בשבילך" הוא אמר לי. נשארנו ככה כמה דקות עד שנשמעו רעשים וליטל וחבורתה הגיעו.
"שון אין לי כוחות לזה" לחשתי באוזנו והוא ליטף אותי
"את רוצה שנלך?" שאל והנהנתי. ירדתי ממנו וקמנו.
"שוןשון" לא הספקנו להתקדם וליטל באה אליו "למה שלא תעזוב את המנודה הקטנה ותהיה איתנו?" היא שאלה ושון רק חיבק אותי ולקח אותי משם
"שון?" ספק אמרתי ספק שאלתי. הוא הסתובב אליי וחיבקתי אותו "תודה" אמרתי והוא רק חיזק את חיבוקו
"אני כאן בשבילך" אמר "תבטיחי לי שאם קשה לך או אם עובר עלייך משהו את תדברי איתי" ביקש
"מבטיחה" אמרתי והוא ליטף אותי והחזיר אותי לחדר לקחת את התיק. לירון וקאם עדיין דיברו שם. אני מקווה שיש ביניהם משהו, הם חמודים ביחד. "לירון את באה ללמוד?" שאלתי אותה
"אין לי כח" היא נאנחה
"אין ברירה" אמרתי לה
"ביי שון ביי קאם" אמרנו, חיבקנו אותם ויצאנו
"תגידי" לירון התחילה "את יודעת אם יש לקמרון מישהי?"
"לא שאני יודעת עליה" אמרתי
"מה איתך ועם שון?"
"רגיל"
"מה זאת אומרת 'רגיל'?"
"לי קורה משהו והוא שם בשבילי - רגיל" עניתי
"מה קרה לך?"
"היום כמו בכל שנה העובדת הסוציאלית מגיעה" התחלתי להסביר והיא הנהנה "וכמו בכל שנה היא תסיים שיחות עם כל המורים ואלו ואז תבוא לדבר איתי" אמרתי "רק שבשונה מבדרך כלל היא רוצה לדבר איתי על המשפחה שלי, הקטע הוא שאני לא מכירה את המשפחה שלי" סיימתי את ההסבר ובדיוק הצלצול נשמע. לירון סימנה לי שנדבר אח"כ ונכנסנו לכיתה והתיישבנו במקומותינו. היום היה קצר אבל הרגיש כל כך ארוך - שעתיים היסטוריה, שעתיים מתמטיקה ושעתיים אזרחות. כשהיום נגמר הלכתי עם לירון לספסל לדבר.