פנימיית מנדס

פרק 16 - רעב

~יום שבת~
~נ.מ שון~
קמתי לפני אמילי והתארגנתי, התיישבתי על ידה וליטפתי אותה. אחרי כמה דקות החלטתי לתת לה לישון וסידרתי עליה את השמיכה וירדתי להכין פנקייקים.
"בוקר טוב אחי" קאם אמר בדיוק כשהתחלתי לטגן את הפנקייקים
"בוקר טוב" עניתי "אני חושב שאתה צריך לתת לי הסבר"
"הסבר? על מה?" העמיד פנים שהוא לא יודע ותקעתי לו מבט "התנשקנו" הוא וויתר אחרי כמה דקות
"מזל טוב" עניתי "תשמור עליה"
"ברור" הוא אמר " ללכת להעיר אותן ואת נאש?" שאל כשראה שאני לקראת סיום
"לא נראה לי שתצטרך להעיר את נאש, הוא יצא למדס אבל את הבנות אתה יכול להעיר" אמרתי לו והוא עלה להעיר אותן

~נ.מ קאמרון~
עליתי להעיר את לירון וראיתי אותה יושבת על המיטה.
"בוקר טוב" אמרתי והתיישבתי לידה. חיבקתי אותה ונשקתי לראשה "הכל בסדר?" שאלתי אותה
"כן" היא ענתה
"יופי" החזרתי לה ונישקתי אותה "יש פנקייקים את באה לאכול?"
"כן" היא ענתה וחיוך עלה לשפתיה, החיוך שלי התרחב באופן אוטומטי
"אני הולך להעיר את אמילי ואני בא" אמרתי
"זה בסדר שאני אעיר אותה?" היא שאלה
"בטח" אמרתי והיא הלכה. ירדתי חזרה למטבח ושון בדיוק סיים להכין את הפנקייק האחרון והתיישבתי על אחד הכסאות
"הן באות?"
"לירון הלכה להעיר את אמילי" עניתי לו ובדיוק לירון ירדה אבל בלי אמ
"קרה משהו?" שון שאל בדאגה. הוא חייב לעשות משהו, היא לא תחכה לו כל החיים.
"היא בוערת מחום" לירון אמרה ושון לקח כדור ועלה אליה. הושבתי את לירון עליי והיא הניחה את ראשה על כתפי
"את רוצה שנעשה היום משהו?" שאלתי אותה
"כמו מה?"
"מה שתרצי... אפשר לטייל או ללכת לים או..."
"או להתכרבל במיטה ולראות סרט" היא הציעה מדוכאת
"מה יש?" שאלתי והרמתי את ראשה כך שתסתכל אליי
"סתם... כואב לי קצת על אמ" היא ענתה וליטפתי את פניה
"אז בואי נעשה את זה ככה - נצא קצת לטייל או משהו ונסיח את דעתך קצת וכשנחזור נהיה עם אמ, מה את אומרת?" שאלתי עם עיני כלב
"בסדר" היא ענתה וצחקה, נישקתי אותה והיא החזירה את ראשה אל כתפי. כעבור כמה דקות שון ירד כשהוא תומך באמ והוביל אותה לשולחן, לירון ואני עזרנו לו להושיב אותה.
"אמ את חייבת לאכול בשביל שהכדור ישפיע" שון אמר לה
"אני לא רעבה"
"תאכלי אחד בשביל הכדור וזהו"
"אני באמת לא רעבה"
"קרה משהו אמ?" הוא שאל אותה
"לא, אני בסדר, אני פשוט לא רעבה" היא ענתה והוא לחש לה משהו באוזן והיא נרגעה ואחרי כמה דקות החלה לאכול. כל השיחה שלהם הסתכלתי על לירון, משהו קרה לה והשיחה שלהם רק הוסיפה לזה. כשסיימנו שלחנו את לירון ואמילי ללמעלה ואני ושון סידרנו את הבלאגן שעשינו.
"מה יש ללירון?" שון שאל אותי
"אני לא יודע אבל אני הולך לברר"
"אם היא צריכה משהו אני פה" הוא אמר ועלה אל אמילי. עליתי אל חדרי ודפקתי בדלת
"כן" קולה של לירון נשמע מבעד לדלת. נכנסתי וראיתי אותה שוב יושבת על המיטה, עדיין לא לבושה. התיישבתי לידה והיא הניחה את ראשה על כתפי. אני אוהב כשהיא עושה את זה, זה מראה לי שהיא מרגישה בטוחה לידי.
"מה יש?" שאלתי ונשקתי לראשה
"סתם..."
"לירון" אמרתי וסובבתי אותה כך שפניה היו מול פניי. והזתי קווצת שיער שנפלה על עיניה "זה לא סתם" אמרתי והיא עצמה את עיניה "את זוכרת מה הבטחת לי אתמול?" שאלתי אותה והיא הנהנה "הבטחת לי שאני אהיה המישהו שלך... שאת דברי איתי כשמשהו יקרה לך"
"אני יודעת..."
"אז למה את גורמת לעצמך לסבול במקום לדבר איתי?"
"כי אני מפחדת"
"ממה?"
"מהתגובה שלך או של כל אדם אחר שישמע את זה" היא אמרה והושבתי אותה עליי
"את לא צריכה לפחד, אני פה בשביל להיות איתך ולא בשביל לשפוט אותך" אמרתי "אני מבטיח"
"לפני כמה שנים" היא החלה לומר וראיתי שעיניה עצומות "הייתה לי בעיה עם איך שנראיתי. עם הזמן התחלתי להרעיב את עצמי ואז... אז מישהי גילתה את זה וסיפרה את זה לכולם. במקום לדאוג לי ולעזור לי התחילו לרדת עליי, זה גרם לזה שניסיתי... ניסיתי.. ניסיתי לחתוך" היא אמרה והפשילה את אחד מהשרוולים "בגלל זה יש לי את הצלקת הזו" אמרה והצביעה עליה. אחרי כמה שניות היא החזירה את השרוול בחזרה ובדיוק כשהיא באה להשפיל את מבטה נישקתי אותה.

~נ.מ לירון~
סיפרתי לו, הוא האדם היחיד שיודע. ההורים שלי בחיים לא שמעו על זה ולא ידעו מכל מה שעובר עליי. אחי, דניאל, עזר לי כשהוא גילה את זה אבל הוא עזב לקולג'. נשארתי לבד. אני שמחה שיצא לי לפגוש את קאמרון. אני לא מדברת על זה שהוא נראה טוב וכל השיט הזה, למרות שזה נכון. אני מתכוונת ללב שלו, לעובדה שהוא נשאר איתי גם אחרי מה שהוא שמע. רוב האנשים, ברגע שמספרים להם, הם מתרחקים. אבל הוא לא, הוא רק ניסה להתקרב אליי יותר, הוא רק רצה שאני אשאר לידו קרוב עד שהוא ידע שאני בסדר. כשנרגעתי יצאנו לטייל קצת ברחובות קנדה. אחרי חצי שעה שהלכנו ודיברנו והוא הרגיע אותי הגענו למרכז החלקה על קרח
"אמממ מה אנחנו עושים פה קאם?" שאלתי בחשש
"מה עושים במרכז החלקה על קרח?" שאל בציניות
"אבל אני לא ממש יודעת להחליק על קרח..." אמרתי ונזכרתי בכל המלחמות שלג שאני ואחי היינו עושים פעם "בצורה הזאת" הוספתי וצחקנו
"זה כמו לרכב על גלגיליות"
"רק שאני לא יודעת לרכב על גלגיליות"
"אז לא חשוב, זה לא כמו לרכב על גלגיליות. אני אלמד אותך" הוא אמר והשכיר לנו מחליקיים. הוא נעל את שלו ועזר לי לנעול את שלי. הוא נעמד מולי והושיט לי את ידו. לקחתי את ידו בחשש ונעמדתי. אחרי כמה שניות של רעידות הצלחתי לשמור על השיווי משקל שלי. נכנסנו אל תוך הרחבה ותוך דקות כבר הרגשתי יותר בטוחה. עם הזמן נכנסנו יותר למרכז הרחבה. זה היה הדבר הכי כיף שעשיתי. רק אני וקמרון מחליקים במרכז הרחבה. לכמה זמן כל הבעיות נעלמו והכל היה בסדר. אחרי כמה זמן שנמאס לנו יצאנו והוא לקח אותי לאכול משהו.
"תודה" אמרתי לו "על הכל" הוספתי והוא חייך
"עדיין לא הבנת שאני פה בשביל הכל?" הוא שאל גורם לי לחייך ומושך אותי לחיבוק. הוא נשק לראשי ויצאנו מהפיצרייה. כשסיימנו וחזרנו לבית שלו ושל שון עליתי להתקלח והלכתי אל אמילי.