ישבתי בכימיה, הכיתה הייתה ריקה, בעוד כמה הדקוץ הכיתה כולה תתמלא, והארי יתיישב לידי.
עברו חמש דקות, והכיתה התמלאה כמעט לגמרי, הארי עדיין לא פה, לא שזה מעניין אותי.
התעסקתי בספירלה של המחברת שלי והרגשתי אותו מתיישב לידי.
לא התרכזתי בשיעור ופשוט פתחתי וסגרתי את המסך של האייפון וטיפלתי בחווה שלי בהיי דיי.
הסתכלתי בשעון, ונשארו עוד חמש דקות עד לסוף השיעור.
"אז יש מבחן בראשון." הוא החליט למלמל ובדק את ההודעות באייפון שלו.
"אז?"
שיט. אני חייבת להתאמן והבטחתי לסופי שאני אהיה אצלה בסוף השבוע כי וויליאם בנסיעת עסקים.
"אז? את השותפה שלי אנחנו צריכים להתאמן."
"אתה יכול להתאמן לבד." המשכתי ופתחתי את המסך של האייפון.
"לא, אני לא יודע את החומר כל כך טוב. נלמד אצלך?"
הוא סוף סוף הרים את העיניים שלו מהמסך.
"אני לא יכולה.. אני צריכה לנסוע ללונדון לדודה שלי מחר."
"ואני במילא צריך לנסוע ללונדון מחר, אני אקח אותך ונתאמן בנסיעה?"
"לא, אני לא חושבת שזה רעיון טוב."
נזכרתי בכל ההזהרות וההבטחות שהבטחתי לגביו.
"מעולה, אז נצא מוקדם.. שש בבוקר צאי לחנייה הראשית." הוא חייך, קם מהכיסא ויצא מהכיתה, לא משאיר לי ברירה..
אספתי אחרי את המחברות ואת התיק ויצאתי למדשאה הענקית וראיתי את אוסטין מחכה לי.
הוא הזמין אותי שוב לבית קפה, אני נהנית מהחברה שלו.
לא כמו עם הארי - שהוא פעם נחמד פעם חצוף וחרא.
אוסטין תמיד נחמד ויודע בדיוק מה להגיד.
"היי," הוא חייך והניח לי נשיקה על הלחי.
"היי." חייכתי והתחלנו ללכת לבית קפה.
היה נחמד ודיברנו על המון, יש לנו המון במשותף - הוא גם מתוקתק ודומה לי.
זה כייף שיש את מי שמבין אותך.
"תודה על היום," חייכתי כשהגענו חזרה לבניין.
"אין על מה," הוא קרץ וחייך.
הוא ליווה אותי לחדר כי על הדרך הוא היה צריך לדבר על משהו עם אמה.
הורדתי נעליים ונשכבתי על המיטה, דפדפתי באינסטגרם ושמעתי מוזיקה.
אני צריכה להתעורר מוקדם מחר כדי ללכת עם הארי , אני גם צריכה להודיע לסופי שהיא לא צריכה להסיע אותי ללונדון , ושחברה לוקחת אותי באוטו שלה.
אין מצב שאני מספרת לה שזה הארי - לפחות לא עכשיו.
***
קמתי בחמש וקפצתי למקלחת, מזל שאף אחד לא מתעורר בשעות האלה, במיוחד שהיום יום שישי.
יצאתי מהחדר וראיתי את הארי נשען על ג'יפ שחור, ומגלגל את העגיל שבשפה שלו עם הלשון.
פאק זה סקסי.
"בוקר טוב," חייכתי.
הוא הקפיץ את המפתחות שלו ביד שלו ופתח את האוטו.
"בוקר." הוא קרץ ונכנס לאוטו ואני מיד אחריו.
"איפה היית אתמול?"
הוא שאל והגביר את החימום של המזגן.
"מתי?" "אתמול בצהריים, לא היית בחדר אוכל. טס רצתה משהו ומשום מה חשבה שאני יודע איפה את. תגידי לחברות שלך שיחפשו אותך במקום לרוץ אליי."
לרגע חשבתי שהוא רציני, אבל אז ראיתי אותו נלחם על לא להראות לי את החיוך שלו.
"אה.. אממ הייתי עם אוסטין. בבית קפה, שהיינו בו."
חייכתי לעצמי. רגע אני לא מנסה לגרום לו לקנא נכון?
"אוסטין? הוא.. הוא אמר לך משהו?"
"לי? לא.. הוא היה אמור?"
הרגשתי מבולבלת, אני אמורה לדעת משהו?
"אוקיי.. טוב. תוציאי את הכרטיסיות ונתאמן."
עשיתי מה שהוא אמר ובחנתי אותו שאלה שאלה.
הוא ידע את הכל, להפתעתי.
"חשבתי שאמרת שאתה לא יודע את החומר כל כך טוב." הערתי בציניות.
כל שנייה איתו מלחיצה אותי עוד יותר.
את האמת שכל הדמות של הקעקועים והפירסינג התריעה אותי בהתחלה.. אני עדיין קצת מורתעת, אבל הוא הרבה מעבר למה שהוא נותן לאנשים לראות. והוא גורם לי לרצות לראות הרבה יותר.
"טוב, שיקרתי. תנסי את זה פעם." הוא התפרץ והשאיר את העיניים שלו על הכביש.
מה לעזאזל לא בסדר איתו?
אחרי עשר דקות של שקט, הוא החליט לדבר.
"את רעבה?"
"לא,"
"את כן. מה את רוצה לאכול?"
"לא איתך." החזרתי ושיחקתי באייפון.
"מה את רוצה לאכול?" הוא חזר מתעלם מהתגובה שלי.
הוא עצר במקדונלדס והכריח אותי לרדת איתו אחרי שהוא איים עליי שהוא ינעל אותי באוטו.
הוא הזמין לנו משהו לאכול ואני פשוט התעצבנתי מההתנהגות המעצבנת שלו.
לא דיברתי מילה מאז שיצאנו מהאוטו והתיישבתי בתא מחכה לו שיבוא עם האוכל.
מתתי מרעב, אבל לא רציתי שהוא יקנה לי אוכל.
ראיתי מכונת בובות שצריך לזכות בהן.
הסתכלתי עליה ואת האמת שרציתי לנסות, מה יש לי להפסיד? עד שהוא יחזור עם האוכל.
איך שקמתי הוא בא והניח את המגשים שלנו איפה שישבתי.
"לאן את הולכת?"
התיישבתי מהר לא רוצה להגיב לו.
הוא הרים אליי את הגבות ודי פחדתי להגיב לו, אבל לא הראיתי לו.
"ה..המכונת בובות. רוצה?" לא מצאתי את הקול שלי.
"לא. אני לא מתעסק עם החרא הזה."
